דוגוויל סטייל

"מנדרליי" ("שם שוכב אדם") הוא הסרט השני בטרילוגיה "ארצות הברית ואמריקה" של הבמאי הדני לארס פון טרייר. בטרילוגיה, שנפתחה ב"דוגוויל", מבקש פון טרייר לסכם ו/או לעגן את אורח החיים האמריקני במן סרטי במה: סרטים המצולמים על סט המורכב ממשטח מצויר, שעליו מפוזרים מספר אובייקטים המהווים את המסגרת העלילתית לסיפור באופן המינימליסטי ביותר. רק מה שהכרחי קיים על הלוח. השאר, כמו דלתות, נוזלים או צמחייה, נמצאים רק בתיאוריה, ושמם רק כתוב על הלוח או שהם באים לידי ביטוי בסאונד. הסרט תחום לשטח של כפר או עיירה (הפעם אחוזה בשם "מנדרליי") כאשר ברור מראש שהדמויות לא יצאו מהמתחם בשום שלב. כשגרייס, גיבורת הסרט ואביה הגנגסטר, שזה עתה הגיעו מדוגוויל הבוערת, נראים מחנים את שיירת המכוניות השחורות שלהם בכניסה לאחוזת מנדרליי, אחוזה בה קפא הזמן ונשתמרו חוקי העבדות, ברור שגרייס כבר לא תמשיך משם הלאה עד לסוף הסרט.

העלילה נפרסת ומתפתחת דרך אפיון הדמויות הפועלות, בעיקר תושבי מנדרליי השחורים. מטרתה של גרייס היא להושיעם מעבדות, כאשר בעזרת מספר גנגסטרים שמשאיל לה אביה, היא מפקחת על כך ששום שחור לא ישועבד עוד לאדון לבן, ושתנאי שוויון כלליים ישררו באחוזה. כבר בהתחלה מתוודעת גרייס לספר האדום של בעלת האחוזה שמתה. זהו ספר הממפה במדויק את תכונותיו של כל אחד מהעובדים - מכושי בוגדני לכושי גאה, מכושי צייתן לבכיין, וכו'.

אולם למרות כוונותיה של גרייס, כל ניסיון שלה לשפר את תנאי מחייתם של הכושים עושה אותם בהכרח לגרועים יותר. למשל כשגרייס מעודדת את הקהילה השחורה לכרות את העצים של האדונית המתה ולבנות לעצמם בתים חדשים ועמידים יותר, מתברר שעצים אלה הגנו בעצם על שדות הצמר של מנדרליי, שחשופים כעת לפגעיה של סופת אבק קטלנית המשמידה אותם. כמו כן, כשגרייס מחליטה (בכוח הגנגסטרים) שמעתה והלאה יהיו בחירות דמוקרטיות על כל נושא העומד על הפרק - הקהילה מצביעה להעניש בעונש מוות את אחת הנשים שגנבה אוכל מילדה חולה, וגרייס המבועתת היא זו שצריכה לבצע את גזר הדין. כבמטוטלת שמטלטלת לצד אחד בלבד, אפשר רק לנחש את סופו הטרגי של הסרט, הנמצא בסימטרייה גמורה להתחלתו.

במקום ניקול קידמן שגילמה את גרייס ב"דוגוויל", בסרט הנוכחי עושה זאת ברייס דאלאס הווארד. בצורה מעט מעצבנת, אך אולי גם הכרחית לדמותה הצדקנית, היא מנסה באובססיביות ובטון דיבור מעצבן להושיע את אלה שלא ממש מבקשים ישועה ושלא יכולים להתמודד איתה. אם את "דוגוויל" ביסס פון טרייר על "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט, סרטו הנוכחי מבוסס על "השמחה שבעבדות": טקסט של ז'אן פולהאן, המתאר עבדים שחורים משוחררים המבקשים לחזור לאדונם ולשוב להיות עבדים כפי שתמיד היו. פון טרייר הולך כאן צעד אחד קדימה מהטקסט, כאשר מסתבר שאחד מהנתינים עצמם, אינטלקטואל בשם ווילהלם (המשוחק ע"י דני גלובר) הוא זה שמנסח את ספר החוקים של המסגרת העבדותית, שבלעדיה, וללא אדונית כלשהי אשר תרדה בעבדים, אחוזת מנדרליי פשוט לא יכולה להתקיים.

"מנדרליי", המצולם כמו "דוגוויל" באותה מצלמה לא יציבה ותאורה מלאכותית, הוא יצירה שלמה למדי בכל אספקט תסריטאי ובימויי. אם פון טרייר שוב שובר כאן את עקרונות דוגמה 95 (מסמך העקרונות שלו לגבי העשייה הקולנועית), הוא לפחות עושה זאת באופן טוטאלי. למעט רגעים מתים ספורים (כמו שיחות ארוכות בין גרייס לאביה בתחילת הסרט ונטייה לאריכות והתחכמות-יתר של הקריין ג'ון הארט הוותיק), כל אפיזודה משמונה האפיזודות המרכיבות את הסרט נראית במקום, והסוף כשלעצמו מעורר את הצופה לחלוטין. כותרות הסיום רצות על גבי צילומי סטילס של תקופת העבדות באמריקה, מכניסות את הקונטקסט ההיסטורי לסרט הסינתטי, ומזכירות את הממשי בו עוסקת היצירה: אותו לוקיישן אמריקאי אמיתי שגם בתאורה טבעית הוא אלים ואפל אף יותר מזה הנוצר בתיאטרליות מרשימה מאוד באולפנו המואר של פור טרייר.