סרטי דוקו הומניים זה נחמד, אבל אני מעדיף שניצל

מה כבר הבנאדם רוצה? לאכול איזה שניצל טוב, עם פירה עמוס בחמאה? אולי שתיים שלוש כנפיים בשום ודבש? במקום זה, נותנים לו לראות את הסרט "גם תרנגולות הן בני אדם" בYES דוקו, ודואגים לזה שמהיום והלאה כל חזה עוף עסיסי יזכיר לו מראות שצריכים להיות אסורים לצפיית ילדים. זה לא שהסרט מחדש משהו בנושא, וכל מי שאי פעם קיבל את אחד ממאות מכתבי השרשרת האלקטרוניים של אנונימוס יודע בדיוק מה הוא הולך לראות שם, אבל האמת היא שבכל פעם שרואים את התמונות האלה מתחשק לך להקיא. אם אתה קרניבור אמיתי, זה יעבור לך אחרי יום יומיים, אבל יש כאלה שלעולם יירפאו מהטראומה, ויעברו לאגוזים ושורשים. אבל חוץ מלבעס לנו את הבטן, מטרה ראויה לכל הדעות, לא ממש ברור בשביל מה היינו צריכים את הסרט הזה.

הסרט נבנה בצורה של דיאלוג בין ברוס, חוואי קנדי, ירא שמיים וטוב לב, שמגדל תרנגולות בתנאים המחרידים שתופסים הרבה מאד כותרות בשנים האחרונות, ובין קארן דיוויס, פעילה למען זכויות האדם, שויתרה על קריירה, בעל וילדים לטובת חיים של אושר וטינופת במחיצתן של לא פחות ממאה תרנגולות, שנגנבו מחוות כמו זו של ברוס ומאז הן חולקות עמה את יצועה (זו לא מטאפורה. היא ישנה איתן). וכך, בשעה ארוכה של משחק טניס הם מגיבים זה לטענותיה של זו, כשקטעי הקישור כוללים בעיקר את יוצר הסרט בולס להנאתו חלקים מגוונים של תרנגולות מתות.

דיוויס מנסה לשכנע אותנו שתרנגולות הן חיות נחמדות, ידידותיות ומלאות חום ואהבה. ברוס עונה שהן ינקרו אחת לשנייה את המעיים (טענה שמשום מה ליוו בסרט בתיאור גראפי עד מאד), ושכריתת המקורים הידועה לשמצה נעשית להגנתן בלבד. ברוס אומר שאלו חיות מטונפות שאוכלות את הלשלשת שלהן, ואף דברים גרועים יותר, אם רק נותנים להן, וטוען שלכן לביצי חופש יש טעם שונה מלביצים רגילות. קארן טוענת שאלו חיות נקיות, ואף שהן מחרבנות לה על כל הבית היא טוענת שזה אורח חיים בריא יותר משל אוכל בשר. קארן מנסה לשכנע אותנו שחיות הן בני אדם, ושלרצוח אותן זה פשע, וברוס טוען שאקטיביסטים עושים את הטעות החמורה ביותר כשהם מאנישים בעל חיים.

נדמה שבקרב על דעת הקהל, יש סיכוי סביר שפעילי החיות ינצחו: כל מי שרואה את הסרט הזה יפסיק מייד, לפחות לחצי שעה, לאכול בשר, אחר כך יחזור לאכול אותו אבל ייגעל, ובסוף יגיע למסקנה המתבקשת, שנדמה שגם יוצר הסרט מבקש להעביר: זה בסדר לאכול בשר, אבל שלפחות הבשר יחיה חיים נורמאליים לפני כן ושיישחט בצורה הומניטארית ככל האפשר. הסרט הזה לא יוצא דופן מהרבה אחרים, אבל הרי רוב בני האדם בכלל לא מודעים לתנאים הלא סבירים שבהם חיות תרנגולות בדרך לשחיטה הנוראית שהיא סוף חייהן. כך שאם הסרט תרם ולו לאדם אחד לחשוב מעט על הנושא – דיינו, ואני אומר את זה כאוכל בשר מושבע שאין לו שום כוונה להפסיק.

אבל אם זאת הכוונה של הסרט, לא כל כך ברור מדוע יוצרו עשה הכל כדי להציג את ברוס כאיכר חביב ונחמד, ובעיקר שפוי, ואת קארן כחתיכת מטורפת עם קבלות. נכון שקארן עושה עבודה טובה בלהציג את עצמה ככזו, והאמת היא שמהרגע שבו היא הצהירה על עצמה שהיא חיה עם מאה תרנגולות שפיותה הייתה בגדר נוכחת נפקדת, אבל באופן די ברור בחר במאי הסרט במשפטים הבעייתיים ביותר שהיא אמרה ובסצנות ההזויות ביותר שהיא אפשרה להסריט: מטענת הנאצים הברורה מאליה שהייתה רק עניין של זמן (בערך חמש שניות מתחילת הסרט) דרך העובדה שהיא לא ראתה את אביה על ערש דווי ולא הלכה להלווייתו בגלל התרנגולות, ועד לטענה המופרעת שהעובדה שהיא מאכילה את תרנגולותיה בביצותיהן שלהן היא, ואני מצטט, "הזדמנות מרקסיסטית שלהן ליהנות מתוצר גופן". מרקסיסטית, כן? ואם הכוונה של הסרט להראות לנו שמטרות פעילי זכויות בע"ח הן לא שפויות ושגויות, למה ניסו לשכנע אותנו שהם צודקים באמצעות תמונות של עשרות אלפי אפרוחים נשחטים? האג'נדה של הסרט, אם הייתה כזו, נתקעה באמצע, בין פעילים מטורפים לחוואים חסרי רחמים ומוסר, בדיוק איפה שהבמאי יושב ואוכל K.F.C, ככה שכולם צודקים וטועים ביחד, והמסר נעשה חסר עמוד שדרה, רכרוכי ולבנבן.

הייתי יכול לסיים באיזו אנקדוטה על הטמטום של פעילי זכויות בע"ח בשימוש החוזר ונשנה בטיעון השואה, ולצטט את בשביס-זינגר עם "עבור החיות, כל יום הוא טרבלינקה" האווילי שלו, או את צ'רלס פטרסון, שכתב ספר אקדמאי על הקשר בין "אחרות" היהודי בשואה לבין "אחרות" בעל החיים בבית המטבחיים, אבל במקום זה נצטט הוגה דעות חשוב לא פחות, הומר סימפסון שמו, שאמר: "אם אלוהים לא רצה שנאכל חיות, למה הוא עשה אותן מבשר?".