עשרת סרטי השנה

וואלה! תרבות, בשיתוף עם סינמטק ירושלים וסינמטק תל-אביב, גאים להכריז על עשרת הסרטים הכי טובים של השנה. הסרטים נבחרו על ידי המבקרים שלנו ועל ידי הצוות המקצועי של הסינמטקים, שיקרינו את הסרטים במהלך חודש ינואר עבור כל מי שלא הספיק לעשות זאת בהקרנות המסודרות בבתי הקולנוע ובספריות הדי-וי-די.

ללא כל הקדמה נוספת, הנה רשימת הסרטים הנבחרים, בסדר אלפבתי:

עבודתו הפיוטית והמרהיבה של וואנג קאר וואי ההונג קונגי, סרט ההמשך ל"מצב רוח של אהבה" היפהפה, היא מורכבת ומאתגרת אך ההשקעה משתלמת. כל פריים שמשבץ קאר וואי הוא יצירת אמנות אסתטית ונוגעת העומדת בפני עצמה. הנשים של קאר וואי הן כל כך יפות, עד שהלב מתכווץ בעדנה, וטוני לונג בתפקיד הראשי מחייה את קלארק גייבל ונופח בו רוח חיים אסיאתית נעימה. עם מעט מאוד רצון לשיתוף פעולה עם הצופה המחפש נרטיב ברור, טווה קאר וואי רומן ספק-עתידני ספק-קלאסי משובץ בוויזואליות כובשת, שמצליח לגעת בכל מי שידע תשוקה בחייו. (הדר טורוביץ)

עד לא מזמן האג'נדה העצמאית בקולנוע האמריקאי הייתה לזעזע. "אושר", ו"רקוויאם לחלום" גם בהיותם סרטים מצוינים, אף פעם לא ידברו לכולם. כנראה מאוד קשה לעמוד בצד ה"לא נכון" של תעשיית הסרטים האמריקאית ולעשות "מיין-סטרים", רוב הבמאים העצמאיים המצליחים עושים את ה"מיין-סטרים" שלהם לאחר שפארמאונט שכרו אותם לקומדיה עם אנג'לינה ג'ולי, כי בעלי ההחלטות מאוד התרשמו מהסרט החתרני, הקיצוני והמזעזע שלהם.

את אלכסנדר פיין, לא נראה שזה מעניין. עוד מה"חברות של רות" ו"בחירות או לא להיות" (אולי הסרט הכי "רציני" של אולפני אם-טי-וי) ועד ל"אודות שמידט", הבחור מתעסק בדרמות וקומדיות קטנות. וזה כנראה הקטע: מאוד קשה להיות מהפכני בתוך סרטים קטנים. "דרכים צדדיות" הוא סרט שאם תקראו את התקציר שלו, יישמע כמו עוד סרט מסע סטנדרטי של ערוץ "הולמארק". אך לא כל הוא. גם הפעם פיין מצליח להוציא סיטואציות מביכות ושנונות מעלילה פשוטה לכאורה, בלי אקדחים ומעשי רצח. ללא ספק קפיצת מדרגה מבורכת בפורמט הקומדיה הרומנטית מאז "כשהארי פגש את סאלי". (גיא שמי)

סיקוונס פתיחה מבריק ומפתיע, ספק ריאליסטי ספק הזוי, יורה את יריית הפתיחה (תרתי משמע וכו') של "היסטוריה של אלימות", הסרט הכי מתקשר שהוציא תחת ידיו הבמאי הקנדי הקודר והחולני, דייוויד קרוננברג. אלגוריה שמבוימת היטב על האלימות שמתחת לפני השטח בחברה האמריקאית של אחרי 9.11 ובכלל. אמנם נגיש, אך עדיין קרוננברגי, חופר "היסטוריה של אלימות" בתוך האינטימיות של הבית והגוף, ועושה את זה באופן המתעתע המוכר. ויגו מורטנסן ומריה בלו מספקים עבודת משחק מהפנטת וכמה סצינות סקס שנחרטו בזיכרון. עם סיפור ששומר על ערפול מוסרי חכם ומותח, קאמבק וירטואוזי של וויליאם הרט וסאבטקסט, "היסטוריה של אלימות" הוא הסרט שצריך להביא לקרוננברג את האוסקר (אפילו שאין לו סיכוי). (הדר טורוביץ)

מייק לי מנחית על העולם את כובד משקלה של יצירה מלנכולית נוספת, פרק המשך בסדרת הבאסה הקיומית בה הוא מתמחה. הפעם זהו סיפורה הטראגי של וירה דרייק, אשת משפחה בת המעמד התחתון, שעוזרת לנשים להפיל ילדים לא רצויים בלונדון של שנת 1950, ומסתבכת בשל כך עם החוק. לי הלך על מראה אפרורי מונוכרומטי, אימלדה סטנטון מרשימה מאד בתפקיד הראשי (וזכתה על תפקידה זה בשלל פרסים), ולצופים ניתנת הזדמנות חד פעמית להביט מהצד, בעת שגיבורתו של מייק לי מקריבה את עצמה על מזבח מתפורר שעבר זמנו. כמו רוב סרטיו הקודמים של לי, "וירה דרייק" הוא יצירה כתובה היטב, מסוגננת, מרגשת ויפהפיה. (מיכל ויניק)

מיליון דולר בייבי גרף השנה ארבעה פרסי אוסקר, ביניהם לבמאי קלינט איסטווד ולסרט הטוב ביותר. זו אחת הזכיות המוצדקות ביותר בשנים האחרונות, בטח לעומת "שיקגו" (2003) ו"נפלאות התבונה" (2002). סרטו של איסטווד היה הישג קולנועי אדיר, והסרט הטוב ביותר בקריירה הלא-קוהרנטית מבחינת איכות שלו. איסטווד שרטט סיפור מרגש, מזכך אפילו, בעזרת דמויות מטלטלות של מאמן אגרוף מזדקן ומתאגרפת נחושה ותמימה, עם תסריט חתרני שעורר דיון נוקב בארה"ב בסוגיית המתות החסד. יותר מכך, "מיליון דולר בייבי" - שמתעסק בסוגיות של כבוד, גבריות ואלימות דווקא דרך דמות נשית - הוא גם אולי סרט האגרוף הראשון שאינו סרט אגרוף. (רותם דנון)

יצירה קולנועית ראשונה של תאופיק אבו-ואיל, שהמחמאות נשפכו עליה כמו מים ועדיין ממשיכות לנטוף (כולל פרס הביקורת בפסטיבל קאן 2004). דרמה ריאליסטית בעלת נרטיב פסיפסי, המגוללת את סיפורה של משפחה פלשתינית - אב, אם, שתי בנות ובן. המשפחה הקטנה מתגוררת לבדה בעמק סמוך לכפר אותו נטשו אחרי אירוע שקשור לאחות הבכירה ופגע בכבוד המשפחה. רצונו של הבן ללמוד בבית הספר שבכפר מנוגד לרצונו של האב, והמרד שלו מוביל את המשפחה אל פרשת דרכים בה מעורבים גם צינורות מים שהאב מרכיב כדי לספק לבני משפחתו מים זורמים. הצילום של אסף סודרי מרהיב, התסריט והבימוי מעידים כי אבו ואיל היה לוקח בהליכה את תחרות "קולנוען נולד" אם הייתה חיה כזאת. (מיכל ויניק)

"עיר החטאים" הוא תגובה עקיפה לכל מה שקרה בעולם קולנוע הקומיקס, לפני הבאטמן הרביעי. "באטמן ורובין" סימן את סוף עידן התמימות ליוצרי סרטי הקומיקס האמריקאים. הצד החיובי בזה הוא שקולנוענים הפסיקו לקחת את הפורמט הזה כמובן מאליו, ומאז רוב הסרטים בז'אנר מתעקשים לפתח סגנון אישי. אם זה "הענק", "בלייד" או "הלבוי", נראה שמשהו באווירה הכללית נלקח הרבה יותר ברצינות מאשר, נניח, בשלושת הבאטמנים הראשונים. הוליווד חיכתה בפינה לסופר/מאייר פרנק מילר, עוד מאז שיצר את הקומיקס ""Batman – Dark Knight Returns גרסה מבוגרת ואפלה יותר של הנוקם במסכה. "עיר החטאים" הקומיקס שייך לאותו סגנון אפל, מחוספס ומונוכרומטי, ואין ספק שמבחינת דיוק באדפטציה, זוהי אחת ההצלחות הגדולות בתולדות הקולנוע. רוברט רודריגז הפליא לתת דגש "קומיקסאי" גם בדיאלוגים. יחד עם איפור קריקטורי, סטים מצוירים ושילוב של שחור לבן וצבע, נוצרת אווירת קומיקס שלמה ומהודקת, שהפתיעה גם הרבה אנשים שלא אהבו את הסרט. (גיא שמי)

מעבר להיותו אחד מהסרטים המקוריים ביותר שיצאו ב-2005, כדאי לשים לב למשהו מעניין בסרטו של ווס אנדרסון - קונטרסט משעשע מול המסחור ההוליוודי ההולך ומשתכלל – ה"פרודוקט פלייסמנט" (פרסום סמוי) האלטרנטיבי ששותל אנדרסון בסרט, כמתריס בפניה של הוליווד הכרסתנית והרעבתנית. אנדרסון פועל בזרם שניתן לכנותו כאינדי-מיינסטרים, קבוצה בה נמצאים אלכסנדר פיין, סופיה קופולה, ספייק ג'ונז, פול תומס אנדרסון, דיוויד או. ראסל ועוד. כולם במאים מצליחים, שמצאו את הנישה שלהם ולא משמשים כשכירי חרב של האולפנים, אך עדיין זוכים למימון הולם לסרטיהם, שמצליחים גם בארה"ב וגם בשוק העולמי. הקבוצה הזו, ואנדרסון בתוכה, הם פנים המייצגות נאמנה את דור בני ה-25 עד 40, בעלי עניין תרבותי וזיכרון קולקטיבי משותפים, ו'עמוק במים', בדיוק בהקשר הזה, הוא שירה קולנועית צרופה. (רותם דנון)

סרטו החדש של ג'ים ג'רמוש מוכיח בפעם המי יודע כמה שמדובר באחד היוצרים המעניינים שמספקות לנו עשרים השנה האחרונות. דון ז'ואן מזדקן (ביל מאריי) נוסע למסע בעקבות ילד שאולי נולד לו ואולי לא, עושה סיבוב אצל נשותיו לשעבר וחושף בפנינו את עולמו של גבר בודד שבחר לחיות חיים אחרים ונאלץ להתעמת עם בחירתו ועם השלכותיה. עברו המפואר נפרש לפני הצופים בליווי ההומור הקטן והמדויק שג'רמוש מומחה בו. המפגש עם כל אישה ואישה רצוף מקוריות, התסריט חצוף ומרענן, והבימוי לא נותן לשכוח שמעל לכל מרחף דוק של עצבות על הזמן והחיים שחלפו. מומלץ בחום. (מיכל ויניק)

קינג קונג הוא הסרט הגדול והיקר ביותר של השנה. הוא יוצא דווקא בדצמבר, אמצע העונה הקרה, תרתי משמע, בקולנוע. בכך מאבד הסרט נתח פוטנציאלי משמעותי בהכנסותיו (לצד העובדה שאין חופשת בית ספר ואת הסרטים רואים בעיקר בסופי שבוע, הוא גם כבר לא הבלוקבסטר היחיד שיוצא בדצמבר, אלא מתחרה בנרניה והארי פוטר). אך אין סמלי ממנו כדי לסגור את השנה. כי קינג קונג מסכם את יכולותיו של הקולנוע ב-2005, ומצהיר בגלוי ובגאווה - זה המקום שאנו יכולים להגיע אליו, מבחינה פיננסית, טכנולוגית ואמנותית, שבעה עשורים לאחר שיצא סרטו המקורי של מריאן קופר ב-1933. ולמרות הפגנת השרירים הקולנועית הזו, הוא נעשה בראש ובראשונה מתוך אהבה אמיתית לקולנוע, ושם גדולתו האמיתית. (רותם דנון)

בשל מועד יציאתו של הסרט, לא ניתן יהיה להקרינו בסינמטק כחלק מהמבצע.

סרטו ה-13 של היוצר הפורה אבי מוגרבי ("איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון", "יום הולדת שמח מר מוגרבי"). בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצא שוטטו מוגרבי ומצלמתו הזועמת בין מצדה, הפלשתינים, כוורת כהנא-חי רוחשת שנאה ונקם וקומץ מתנחלים צעירים עם גיטרה ורצון חזק. מוגרבי תיעד את המראות ואסף את הקולות, תוך שימת דגש על התוכן והזנחה כמעט מוחלטת של כל מה שקשור באסתטיקה, צורה ויופי. ההשוואה של מוגרבי שמה זה לצד זה את מיתוס התאבדות הקנאים במצדה, הפצצה הפלשתינית המתקתקת והמחבל המתאבד הראשון בהיסטוריה – שמשון הגיבור שבחר למות ולהרוג את אויביו עמו. לא לשמאלנים בלבד. (מיכל ויניק)