קדימה לבלומפילד

שנת 2005 תיכנס לספרים כשנה שהוציאה אותנו מהבידוד התרבותי שרבץ פה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. אומנים מהעולם הגדול נזכרו שיש פה, באמצע המזרח התיכון, בועה שנדבקה בגלובליזציה הדורסנית ומתיימרת להיות פורייה תרבותית.

יכול להיות שזו ההתנתקות, ויש סיכוי קלוש שהעולם פשוט התרגל למצב שיש פה והשלים איתו, אבל המון אומנים נוחתים כאן, ולא כשגרירי רצון-טוב של האו"ם. אז נכון, בינתיים עוד לא קיבלנו את השמות הלוהטים באמת: הופעות של קרן אן, קאלווין ג'ונסון, פיל קולינס, דה לה סול, לי "סקרץ'" פרי, מאד פרופסור, מרקורי רב, נובל ואג וקימייה דוסון, יכולות לשמח קצת, אך חייבים להודות, שהמוכרים מבניהם כבר עברו את שיאם, והפחות מוכרים לא בדיוק ממלאים אצטדיונים.

אבל יש תקווה. אם השנה שחלפה החלה מגמה, נראה ש-2006 כבר תגרום למדריכי הבילויים של תל-אביב להראות נוצצים ביותר - בהנחה (הטיפשית?) שלא יהיו יותר מידי פעולות צבאיות ופיגועים. ישנם מגעים לא פוסקים להבאת אמנים גדולים, וכבר שמענו שמועות על פרנץ פרדיננד, אמינם ו-50 סנט, וקיבלנו הבטחות על דפש מוד, ברודקאסט, ברייט אייז, קולדקט, קוקורוזי ואפילו, אלוהים ישמור, קלי קלרקסון.

השנה שחלפה קירבה אותנו עוד קצת לעולם שהחיבור העיקרי שלנו אליו הוא דרך ערוצי הטלוויזיה, גוגל ותוכנות שיתוף הקבצים. נשאר רק לקוות שהשמועות יהפכו לעובדות, המגעים יהפכו לחיבוקים, ואופוריית החו"ל שהחלה ב-2005 תישאר אתנו גם בעתיד. כל מה שצריך זו רק עוד התנתקות קטנה גם בגדה.