כבר עם הקרקור הראשון של הצפרדע המשוגעת היה ברור לפנינו הסינגל, הדיסק, הרינגטון והתופעה המעצבנים של השנה. אם עוד פעם אחת נשמע את "אקסל F" בגירסת הצפרדע, שגוע נשתגע. אם עוד פעם תביט דמותה השאננה מהמרקע ניירט קסאם על הטלוויזיה. הדיסק שהוציאו השנה למשוגעת הוא החלטורה הכי מעיקה שעברה פה בסטריאו, שטוח ומגעיל כמו צפרדע דרוסה בלב הכביש. ממש פריט חובה במרתפי השב"כ.
אפשר כמובן לרתום את מקרה הצפרדע לכל מיני דיונים סוציולוגיים עמוקים. הניצחון המוחץ שלה על הסינגל של קולדפליי אי שם באמצע השנה מלמד שבכל זאת אי אפשר לפתור אותה כגחמה רגעית, ושאולי שואה מוזיקלית חדשה מאיימת עלינו להחרישנו.
האמפיבית האלקטרונית הדגימה בצורה בוטה במיוחד את הקשר ההדוק בין טכנולוגיה, מוזיקה וקפיטליזם. אבל למה להיתמם? כמעט כל אלבום פופ מסחרי מצליח מדגים היום את עוצמתו של המשולש הזה. וכי מדונה לא הפיצה את הסינגל האחרון שלה דרך הסלולרי לפני שיצא על דיסק? הפיצה. כלום רובי וויליאמס לא נרתם לקמפיין שמן עבור חברת סלולר? נרתם וחצי. רק שמדונה הוציאה אלבום מהמם, בזכות האינטרנט קיבלנו את הופעת ההשקה שלה עד הבית בזמן אמת, ויש גם כמה אמני אינדי שחייבים את הקריירה שלהם לאיזה פרסומאי שדחף את השיר שלהם לפרסומת למכונית. בקיצור, התמונה מורכבת. וגם ככה, לא צריך לפשפש באידיאולוגיות מרקסיסטיות כדי למצוא סיבות לתעב את המוצר הפלסטי הזה. האזנה אחת לדיסק תעשה את העבודה.
הקווה קווה דה לה אומר
דורון חלוץ
29.12.2005 / 13:50