אוהב, לא אוהב

מישהו אמר פעם שהאומנות של המאה העשרים היא טעם. היום אנשים מגדירים את הטעם המוזיקלי שלהם לפי הדברים שהם לא אוהבים. קשה להשמיע לאנשים שחושבים שהם מבינים, מוזיקה שהם לא מכירים, כי אם אתה מתעסק במוזיקה ומישהו משמיע לך משהו שאתה לא מכיר, המסקנה ההגיונית שלך היא "אם אני עד עכשיו לא הגעתי לזה, זה לא יכול להיות כזה טוב". בכדי לעזור לאנשים סנובים שכמונו באמת להקשיב למוזיקה חדשה שלחו אלינו האלים לא מזמן את בשורת פנדורה, שהכתה בסביבתנו המורחבת מאוד בדומה לצורה בה זומבים משתלטים על העולם: כשמשהו ממש מוצלח, מספיק להגיד אותו פעם אחת למישהו, ולמחרת מישהו אחר יספר לך על זה.

פנדורה מנסה להשמיע לך רק דברים שאתה אוהב. נניח שקוראים לי גוסטב קולורבוביץ' ואני אוהב רק את הכנר היפני איווינד קאנג. כל מוזיקה אחרת בעולם בעיניי היא פסולה ורדודה. האתר הזה, שמחזיק בינתיים מעל שלוש מאות אלף שירים של עשרת אלפים אומנים, מתבסס על שם האמן שאני מזין לו, ומנסה לעזור לי לגלות רק דברים שמבחינתו קשורים קשר ישיר למי שרשמתי. אני יכול לדרג את הקטעים שמושמעים לי בשתי צורות: "אני אוהב את השיר הזה, נגן לי עוד כמוהו" ולחילופין "אני לא אוהב את השיר הזה, תעביר אותו ואל תנגן דברים כאלה יותר".

חשוב להגיד שפנדורה הוא לא תחליף לרדיו: הרעיון הוא לשמוע דברים שלא תכיר, שבאו מאותה השתייכות מוזיקלית של אמן שאתה אוהב ולאו דווקא, שלא לומר דווקא לא, אקלקטיות. מצד שני, אם תזינו אמן בעל מובחנות מוזיקלית מובהקת, נניח "רוברט ג'ונסון", תוכלו להעביר שעתיים כיפיות מאוד רק עם שחורים נכים מתים והגיטרות האקוסטיות שלהם. ומי שצריך סיכום צרכני שכזה, הסאונד מעולה, האתר ידידותי וכיפי לשימוש, והכי חשוב, הוא בחינם.