מינימל זה הטראנס החדש

כטבעם של רגעים מכוננים בחיי אדם, גם זה בו הבנתי שהטכנו, כמו המוות, אינו מחוסר עבודה, היה מקרי וחמקמק. בעודי פוסע במתחם הניאון של אלנבי, כיעור שמתבוסס בדם פריפריאלי ועובדים זרים, נפתחה דלתו של אחד הברים, שספק אם רגלי אי פעם היתה דורכת בו, ומתוך החלל הכעור, נשמע בווליום צווחני ונטול עידון הרמיקס האימתני של Trentemoller ל"What Else is There?" של רויקסופ – שילוב של יופי צרוף, עידון, תחכום וטירוף חסר מעצורים. אחריו הגיע "You Gonna Want Me" של טיגה, שבכלל הפך אותי וכמעט גרם לי להישאר שם לילה שלם.

בניגוד לעוצמתו המקרית של הרגע, העובדה שרמיקס של טרנטיימולר מתנגן בבר שהתאפיין עד לא מזמן ביורו-טראנס ולהיטים, היא לא פחות ממתבקשת. זו היתה שנה פנטסטית עבור הטכנו. גם אם לא היו בה חידושים שטרם שמענו - לכאורה הדרישה הבסיסית מסגנון ששמו יוצר אנלוגיה להתקדמות טכנולוגיות - מפצים או בשורות, היא היתה משמעותית בהחזרתו של הטכנו למקום בו הוא ראוי לשכון, רחבות הריקודים, והפקעתו מהבלעדיות שחסו עליו ה"מבינים".

2005 הוציאה את הטכנו מהגטו האינטליגנטי, שהתווה לו שמות כמו "מינימל" ו"מיקרו", והחזירה אותו לעם. לא רק אצלנו, אגב. לייבלים כמו Get Physical, Moodmusic או Kompakt, שהיו נחלתם הכמעט בלעדית של די-ג'ייז מהזן השכלתני יותר, הציפו בלהביורים תכניות רדיו של די-ג'ייז כמו פיט טונג, שלא רק משקפים את המציאות, אלא גם מתווים אותה (במלים אחרות, אם הגעת לטונגי, אתה מסודר). די אם נזכיר שהלהיט הגדול ביותר השנה באיביזה היה "Body Language" שלM.A.N.D.Y Vs. Bookashade, עמודי התווך של Get Physical.

כשמקשיבים ל"Body Language" או ל"Mandarine Girl" של בוקהשייד, על המלודיה האופורית והמדבקת שלהם והביט הקריספי שמטפטף מתחתיה וגורם לרגליים להתנועע באי שקט, קשה שלא לחשוב על כך שהטכנו בסך הכל סבל בשנים האחרונות מיחסי ציבור גרועים. העובדה שלקטעים קומוניקטיביים כאלו, או כמו "Libertango" של מיטופי (שמסמפל את "ליברטנגו" הקלאסי של גרייס ג'ונס), לא היה מקום עד היום על הרחבות, מלמדת על כך שמשהו במערך ההסברה שלנו היה מעוות.

אנחנו, ואני לוקח כאן אחריות קולקטיבית, שהעדפנו להצמיד את התארים "מיקרו", "מינימל", "גליץ'" או "בליפ" לפני הטכנו או ההאוס, רק כדי שלא נרגיש פרחים שאנחנו מנגנים מוזיקה שהיא כל כך טעונת אנרגיה, מלודית ומקפיצה. מה שהיה עד כה בעיני בלתי סביר, וכרגע לכמעט בלתי הפיך, הוא העובדה שהדאנס האופנתי, ברירת המחדל של הדי-ג'ייז שהם חלק מהעדר, עומד כרגע בקו אחד עם הדאנס הנכון, זה שמלהיט את הטריינספוטרים. אם אתם מחפשים אחראים, אני ממליץ שתפנו אצבעות לטיפשוורץ ואיוון סמאג', שניצלו את עמדות המפתח שהשיגו בזכות, על מנת לחשוף להדיוטות לייבלים משובחים שמפוצצים ממוזיקה טובה, שראויה להיכנס לארגזי תקליטים על חשבון הטיאסטואים והפול ואן דייקים (שגם הם, אגב, עוברים טרנספורמציה מוזיקלית).

בינתיים מי שמרוויח מהסידור הנוכחי הוא כמובן הקהל, שזוכה למוזיקה טובה בתיווך די-ג'ייז גרועים לשעבר, ומי שמתבאס הוא כל מי שהיה קודם, ועכשיו רואה כיצד הממלכה הקטנה שבנה לעצמה התפוררה, רק כדי להפוך לנחלת הכלל. נו מילא, העולם הרי מלא בממורמרים שטוענים שהם ראו סיינפלד לפני כולם.