מפריד בינם אוקיינוס

השנה האחרונה נפתחה בזעם. עשרות הרכבי גיטרות טריים משני עברי האוקיינוס פילחו את העלטה והתייצבו מול הצרכנים, למבחן האמיתי. בנסיון להתעלם מתאוות הבצע של צרכני מוזיקה אובססיביים שמאזינים לmp3 שהורידו באינטרנט, השוק החבוט הזה חווה השנה זעזוע נוסף – רעיוני. תווית הייחודיות של הגיטרות מתחילת שנות ה-80 נשללה לנצח, כשחוו הומאז' או שעתוק (איך שתרצו) אגרסיבי ומרוכז, שלא לומר לינץ' פונדמנטליסטי במורשתו הייחודית של מארק אי סמית וה-Fall.

במרכז ההייפ של קואליציה אפשרית בין "אז" ל-"עכשיו", נחשפה הסצינה של המפיק פול אפוורת' שנורא רוצה להיזכר כפיל ספקטור של שנות 2000, ולכן התרוצץ, יזם ונורא השתדל לקבע סאונד בריטי חדש-ישן שנהוג לכנות עכשיו (בכדי להימנע מרמזים מיותרים) ארט רוק. הפיוצ'רהדס, בלוק פארטי, דה קילז (המיותרים) סאנס אנד דוטרז, מאקסימו פארק והרייקס (הרלבנטים), הם מקצת מההרכבים שיצרו מקסם שווא מעורר התפעלות, שימים יגידו אם היתה להם גם משמעות אמיתית מעבר לשחזור מרתק של צליל ישן וכמעט נשכח.

מבחינה תרבותית, כל טקסטורת הגיטרות (מחד) והמכונות המגושמות (מאידך) של האייטיז נותרו בגדר תעלומה מוזיקלית נאיבית שלהאזין למקורות שלה ולקרוא עליה עדיין הרבה יותר כיף ומרגיש נכון, מלהתפתות לניסיונות השחזור שלה. רגרסיה חביבה ומהתלת לשלהי ימי הפוסט-Pאנק ותחילת ימי האינדי רוק, ותו לא. ואף מילה על חביבי הילדודס: פרנץ פרדיננד, קייזר צ'יפס, ארקטיק מאנקיז ובייבישמבלס הנודניקים למכביר.

מהעבר השני של הים, הנחיתו מכת קונג פו משמעותית הרכבים שמדיפים ריח טיפה שונה, ערני למתרחש ומקורי יותר שלמעשה, מציפים את האוזן בדיוק באותם רפרנסים. הכוונה היא ללייבל DFA שקרץ לאקספסריוניזם אייטיזי מרתק עם חואן מקלין, וכמובן ההרכב האישי של בעלי הלייבל ג'יימס מרפי - LCD Soundsystem שהשתמש במודע בהתעוררות האבולוציונית של הרוק-אנ'-רול כדי לקדם את הרעיונות האלקטרוניים הרפטטיביים האישיים שלו. אז נכון שקורה עכשיו משהו נורא טוב לרוק ולגיטרות, אך רק השוו נא את האלבומים הטובים באמת של שנת 2005 לאלה של 1980, או עברו על עשרות רשימות הסיכום שכבר פוזרו מתחילת דצמבר ברחבי הרשת ובמגזינים המודפסים. תוכלו לראות שם כי קואליציית גיטרות שאפתנית בין 2005 לאייטיז לא ממש תפסה. במקום להקות אנגליות משוננות מככבים ברוב רשימות הסיכום יוצרים אמריקאים שמציעים סאונד אישי מאוד כמו דבנדרה באנהרט, סופיאן סטיבנס ואנימל קולקטיב. (נמרוד מוזס)