במעמד צד אחד בלבד

ב-1991, כשנטלי קול דגמה את קולו של אביה המנוח נט קינג קול ושרה איתו בהקלטה חדשה את הדואט הסכריני "Unforgettable", רעדו אמות הסיפים של עולם הפופ. האם מדובר בניצול מסחרי-ציני, פגיעה בכבוד היצירה המקורית, ששונתה ללא ידיעתו של נט קינג קול? קצת מזכיר את הוויכוח בעולם הקולנוע כשסרטים שצולמו במקור בשחור לבן נצבעו. היום, כשיוצא לראפר המנוח נוטוריוס ב-י-ג אלבום בשם "דואטים", צורפו אליו הקולות אחרי מותו. האם זה מזיז בימינו למישהו את קצה הביצה?

יש משהו מוזר בהוצאת דואטים, שבמידת מה נכפו על אחד הצדדים. ברובם אלו קטעים חדשים של ראפרים או זמרים שהוצמדו לקטעים הישנים והקיימים של הביג. אבל מה תגידו על הדואט החדש בינו לבין ביג פאנישר? שניהם כבר לא איתנו, כך שהדואט הזה נוצר בעצם באופן מלאכותי, בטריק אולפן פשוט. אז האם זהו חטא לשניהם או שמא הם מחייכים אלינו עכשיו בסיפוק, איפה שהם לא נמצאים? "דואטים", בכל מקרה, היא כנראה לא הכותרת המדויקת ביותר שיכלה להינתן לאלבום הזה. מאחר ו"דואטים-הפרק האחרון", אינו באמת אלבום של הב-י-ג כמו שהוא מעין מופע מחווה של חברים ומעריצים לזכרו, תוך שהם מגישים את הפרפראזות שלהם על ארסנל היצירה המצומצם אך האדיר, שהותיר לעולם. בתחרות הגדולה בינו לבין חברו לשעבר טופאק, ברור שהאחרון ניצח לפחות בסיבוב אחד. הוא הצליח לשחרר לא רק יותר תקליטים בחייו, אלא המשיך לנפק חומרים חדשים ולא מוכרים בכמויות בלתי נתפסות גם אחרי מותו. ביגי, ככל הנראה, לא הותיר שאריות על ריצפת האולפן. לא בוטלגים, לא הפתעות, אלא בעיקר את מה שמעריציו כבר שמעו בתקליטים ובשיתופי פעולה עם אחרים, כך שאין דרך להוציא חומרים חדשים שלו מבלי להתייחס אליהם קודם כל כמחווה. ברובם הם דגומים ומצוטטים מהשירים והתקליטים שהעולם כבר שמע.

נכון שב-99' כבר יצא "Born Again", שעבד בדיוק על אותו קונספט, אבל למרות נוכחותן של שלוש רצועות מעולות, האלבום ההוא הריח מחלטורה. "דואטים" החדש הוא יותר התבוננות מפוכחת של כמה מהשמות החזקים בעולם הראפ על מצבינו כיום, ביחס לאיך שהיה פעם. יותר מזה - התבוננות אל העבר הייתה חלק מהווייתו של נוטוריוס. כך שאלבומו החדש, שהוא סוג של טיול במורד שביל הזכרונות, מתחבר ליוצר שהוא היה באופן טבעי ולא מאולץ.

ביגי, למי שלא מכיר, היה קודקוד הראפ של החוף המזרחי של ארה"ב בשנות התשעים. זה לא סתם שהוא וטופאק היו שני היריבים הגדולים אחד של השני. שניהם ייצגו דברים דומים – חיים פרועים של אלימות, פשע, סמים וזיונים, שניהם ציפו למותם עוד בחייהם דרך הטקסטים, לשניהם היה פרייזינג דומה וחדשני, ושניהם ייצגו אמת כואבת. אם שנאת אותם – זה היה לרוב בגלל שהאמנת להם. ועל אף הכוחניות, הסקסיזם והגלוריפיקציה של האלימות, כח המשיכה שלהם היה אדיר. ביגי פינטז על מעמד של דון מאפיה, והוא אכן היה הטוני סופראנו של הראפ, העבריין שאי אפשר לא לאהוב. זה שדיבר על לירות כדי להרוג, אבל הדבר האחרון שרציתם הוא שהוא ימות. הוא לא היה סתם שחצן ריקני. לסיפור שלו, כפי שתועד בשיריו, היה עומק ובשר, והוא ידע לספר אותו כל כך טוב.

"דואטים" נפתח בבית של מספר הסיפורים העוצמתי והמסעיר ביותר של הראפ מאז לכתו של ביגי, אמינם. "It Has Been Said" שאמינם גם הפיק, הוא התבוננות אפלה ומעניינת על חייו ומותו של ב-י-ג. תמצאו שם את המילים: "מבקרים נכנסו בי ואמרו שעשיתי הון מהעבר שלו/ כל מה שעשיתי היה לבנות שושלת מהתשוקה שלו". לציטוט הזה אחראי פאף דאדי, וכיום, במבט לאחור, לא נותר אלא להסכים. "Whatchu Want" מחבר לביגי את המצליח מכל בני טיפוחיו- ג'יי-זי. "Living The Life", באווירת Fאנק סבנטיז מסונתזת, מחבר את אחד מהטקסטים ההדוניסטים של ביגי לפרשנות חדשה ומשעשעת של שני הבליינים הכי קולים ומגניבים של הראפ בשנות האלפיים, לודאקריס וסנופ דוג.

העסק נהיה קצת יותר תמוה ב"נאסטי גירל" יחד עם פי דידי, נלי וג'אגד אדג'. הביט אמנם כיפי, אווירת האורגיה האופציונאלית תמיד חיובית, אבל הקטע בכל זאת מבוסס על "נאסטי בוי", אחד הלהיטים הגדולים והמזוהים של הביג - האם באמת היינו זקוקים לזה? קטע נוסף ש"לא בטוח שככה ביגי היה רוצה אותו" הוא "Living In Pain", שמחבר אליו את מרי ג'יי בלייג', נאז וקול מוכר מן העבר – טופאק. הלאה - לשמוע את ביג על גיטרת דיסטורשן זה תענוג, רק חבל שבחרו ל-"Wake Up" דווקא את קורן, שמבצעים אותו ביעילות אבל בלי הרבה תעוזה. סקארפייס, עם זאת, עושה חסד ב"Hustler's Story", ומזכיר שגם הוא שייך לאותם גנגסטרים מרתקים, גם אם מעולם לא פרץ את גבולות קהילת הראפ המורחבת. מיסי אליוט מקסימה כהרגלה ב"Ultimate Rush" המסומם והסקסי, ופרשנות מרגשת באמת מספק המפיק קלינטון ספארקס ב"Hold Ya Head". הוא לקח את הטקסט המהמם מכולם של ביג מ"Suicidal Thoughts", שהוא בעצם מכתב התאבדות של האיש, וצירף אליו סמפול של בוב מארלי משירו "Johnny Was": "אשה מחזיקה את הראש ובוכה, כי בנה נורה ברחוב ומת...". "אתה אף אחד עד שמישהו הורג אותך" חוזרת המנטרה של ביגי ב"Just A Memory", ומזכירה שהמוות מעולם לא נשמע כל כך מצמרר כשהוא יצא מפיו של ראפר.

שני האלבומים הפרטיים של ביג, "Ready To Die" ו-"Life After Death", צריכים בקלות להשתחל לרשימת עשרת אלבומי הראפ הגדולים של כל הזמנים. "דואטים" לא מגיע לקרסוליהם, ועדיין הוא מספיק מכובד כדי להזכיר למה הראפר הזה היה ונשאר הגדול מכולם.

נוטוריוס ב-י-ג, "Duets : The Final Chapter" (הד ארצי, Bad Boy)