אמאל'ה, אני רוצה להגמל!

אמא'לה, אורנה בנאי כבר לא צוחקת. היא חולה? קרה לה משהו? לאן נעלם הסלוטייפ? איפה לימור? ואיפה שוקי?

כשאורנה בנאי מורידה את הסלוטייפ של ג'ודי מהאף, היא הופכת להיות אדם רציני, ראשית, בכל הנוגע לאילן היוחסין שלה – אחיינית ליוסי, גברי ואלברט פירות; בת-דוד של יובל ואהוד; ואחותם של מאיר ואביתר. הבחורה היחידה, מתוך המשפחה הענפה שפנתה לתחום האמנות, ביצעה ספין-אוף חד מכל הבנאים של הדור השני והבינה שתחום הזמר זר לה (היה גם ניסיון לשיר שלא עלה יפה ב "חברים שרים קורין").

אז מה עושה אדם רציני להנאתו? הוא יכול לעבוד בהיי-טק, ללמוד כלכלה, לקרוא ניטשה. ובמדינה כמו שלנו גם אפשר לפנות לפוליטיקה. לא סתם פוליטיקה, חשבה בנאי והחליטה – אווזים זה השחור החדש. אין לפקפק בתום כוונותיה לגבי אכזריות הפיטום והרעלת חיות במפלגת "הירוקים" בתל-אביב, אבל עושה רושם שהרצינות התהומית שנחתה על בנאי לפני מספר שנים בנוגע לחיבור בין אווז לצלחת, השפיעה אף על הבחירות של הקריירה הבידורית שלה. אמנם גם היום מנסה אורנה בנאי לשעשע אותנו – לפעמים מצליחה ולפעמים לא, אבל משתדלת ועושה באהבה או לא עושה בכלל – אבל הנה, פעמון האזהרה, שמצלצל לעיתים באוזני קומיקאים, צלצל גם אצלה. בין הדינג לדונג היה מסר סמוי. ד-ר-מ-ה.

לא כל בדרן יכול לנתק את הלינק שבמוחם של הצופים, כאשר הוא פונה לכיוונים דרמטיים יותר. יש סיכוי יותר מסביר שגם כאשר תהיה לבנאי נינה מסיגלית – עדיין יזהו אותה כלימור מ"רק בישראל". אבל בנאי רוצה לגרום לכם להתרגש, למרות אהבתה לצחוקים, דאחקות ושיבושי לשון. היא רוצה לשחק על אמת, לא להיות עוד איזה גז צחוק לשעות הפנאי. אמנם ראינו אותה פה ושם בתפקידים רציניים, גם על הבמה וגם מאחורי מצלמה, אבל תפקיד ראשי בסדרת פריים-טיים דרמטית עוד לא היה לה. מה הסיכוי שנראה אותה מול העיניים ולא נחשוב לימור? על-פי הפרקים הראשונים של "אמא'לה" הסיכוי די קלוש, בערך כמו הסיכוי שבחורה בת 38 תתאהב בברמן בן 22.

לא כאן המקום לדון בתוכנית עצמה, אז נמשיך עם אורנה. בנאי נראית מיוסרת, נרגנת ונטולת סיפוקים לכל אורך הסדרה עד כה. אמנם זו רק הדמות, אך קשה שלא לדמיין את בנאי עצמה, בחייה המקצועיים, משתעבדת לאופייה החדש. הסינקים שלה בווייס אובר אמורים לשעשע אותנו, אבל מסתבר שללא הקולניות ואווירת הפאן שהיו ב"ארץ נהדרת" וב"רק בישראל", בנאי נראית חסרת חשק, כאילו התפקיד קצת זר לה. גם שחקן שבנוי לתפקידים דרמטיים, צריך לדעת לחייך, להצחיק, לעורר אצל הצופה רגש מעבר לרצון לחתוך וורידים. ובנאי לא עושה את זה. אצלה כנראה זה שחור-לבן – או לקרוע מצחוק או לדכא. אין אמצע. ואם להשתמש במושג מתוך עולם האימהות החד-הורית שהיא מפגינה על המסך – לא לילד הזה פיללנו.

אז אורנה, בואי נמשיך, כמו פעם, לעשות פה רק צחוקים, בלי טיפת רצינות. נוכל להיות עממיים, לרדת על הקטן של שמעון, ללכלך על התשקורת, להוציא את השרה לבנת אלימה וקריזיונרית, לאכול את הג'חנון של סבתא חרירה ולהדביק סלוטייפ על האף. ואם זה יעזור – בשביל קאמבק סופי – אני מבטיח שלא נאכל יותר כבד אווז. באימא שלי.