הקריאה ב"אישה בברלין", היומן המפורסם שתורגם עכשיו לעברית במסגרת סדרת התעודה המשובחת של עם-עובד בעריכתה של אילנה המרמן, היא עבודה קשה וחוויה מטלטלת והופכת קרביים. אם מנסים לרגע להתעלם מהמעמד הסבוך והמורכב של יצירות העוסקות בקורבנות גרמניים במלחמת העולם השנייה, במיוחד בישראל, הזוועות שמתארת הכותבת, שהן כנראה גורלן הצפוי של מרבית הנשים תחת כיבוש, יצמררו את עורו של הקורא אם נותר בו שמץ של רחמים. ועדיין, קשה הקריאה במיוחד עבור הקורא בעל העיניים היהודיות, שמחפשות בתקווה בכל שורה איזו התנצלות והכאה על חטא, או תרות בזעם, מצדה השני של הקשת, אחר הכחשות או אחר פריטה נוספת על מיתר הקורבניות הגרמנית, שכה רבות מנגנים עליו בשנים האחרונות. המח והלב מתחרים זה בזה על השליטה בניתוח הספר, מתחילתו ועד האות האחרונה באחרית הדבר הממצה של אילנה המרמן, שפותחת רשימת קריאה נאה לכל מי שעדיין לא התנסה ביצירה הגרמנית ההיסטוריוגרפית. כך, תעצומות הנפש שנדרשות כדי לצלוח את הספר, הן מחיר סביר לאור הגמול האינטלקטואלי והרגשי שהוא מספק.
עיקרי הדברים ידועים, וסופרו בתקשורת עם יציאת הספר: בסוף מלחמת העולם השנייה, כותבת אלמונית מתעדת את הקורות אותה ואת שכניה תחת הכיבוש הסובייטי, מסוף אפריל ועד סוף יוני 1945. האומה הגרמנית השסועה, המאוכזבת והפצועה מתמודדת עם נחיל חיילים רוסים שמתנהגים כמו ברברים, אונסים את הנשים ובוזזים את מעט הרכוש שנותר לאזרחים בברלין המופגזת. הכתיבה שוטפת ושוצפת, אמוציונאלית ואסוציאטיבית, ועל כן מבחינת ספרותית גרידא, הספר מספק וקריא, על אף שתכניו אינם נעימים.
לפחות שלושה רבדים באים לידי ביטוי בספר, ושלושתם מתלכדים לכדי אמירה חזקה ורבת משמעות, שחוצה גבולות של זמן ולאום. אמנם הראשון שבהם הוא העיסוק בקורבן הגרמני שגבתה האידיאולוגיה הנאצית, אך תהיה זו טעות לרדד את הספר לכדי אמירה בודדת ושנויה במחלוקת זו: שני הרבדים האחרים, העוסקים במיניות האישה בזמן מלחמה ובאופיו של העם הגרמני, והדרך שבה אלו משתלבים עם הרובד הראשון, יהוו בסופו של דבר מסר אוניברסלי מצמית.
אם יש דרך להזדהות עם אזרחי גרמניה, הרי שזוהי הדרך: כמו בפרויקט "לכל איש יש שם", שמאפשר הבנה של סיפורים אישיים אינטנסיביים, מפאת חוסר היכולת להבין את הסיפור הקולקטיבי הבלתי נתפס של שישה מיליון קורבנות, מספקת הכותבת הצצה לחייו של אדם פרטי אחד בסוף המלחמה, וגורמת לקורא לזנוח לרגע תפיסות עולם ורגשות יהודיים שלרוב אי אפשר להשתחרר מהם. על רקע התפוררות לאומית מוחלטת ואכזבה עצומה מהמנהיגים ומהמדינה, חייה של הכותבת מגיעים להשפלה מוחלטת כשהיא נאנסת שוב ושוב על ידי החיילים הסובייטים. ההצלה מגורל זה היא התדרדרות נוספת, כשהיא מבכרת לדבוק בבעלי הדרגות, ולהיאנס רק על ידיהם, תמורת הגנה מפני החיילים הפשוטים ותמורת טובות הנאה הכרחיות כמו מים נקיים ואוכל משופר. הדבר היחיד שניתן לעשותו הוא לשרוד, ואם התרגלות לאונס יומיומי מובילה להישרדות, הרי שזה הדבר הראוי לעשותו.
כולם אונסים את כולם
ההתקוממות המוסרית נגד מעשי הרוסים מתנגשת עם ההכרה בכך שברוסיה עשו הבעלים והאבות הגרמניים של הנשים הנאנסות בברלין בדיוק את אותם הדברים; אנסו נשים ורצחו תינוקות. לנמיכות הקומה הלאומית מצטרפת, אם כן, היוואשות סופית מעולם הגברים: הן הרוסים, שמתנהגים כמו חיות, והן מהגברים הגרמנים, שכנכבשים אינם יכולים להושיע את נשותיהם ויורדים ממעמדם כמגני הנשים, ושכלוחמים הפכו לתתי-אדם ממש כמו החיילים הרוסים. מכל אספקט אפשרי, המין הגברי יוצא חלש, פתטי, חדל אישים וחסר תקווה. הנשים לעומת זאת, הופכות לגלגל ההצלה האזרחי הן מספקות הגנה ואוכל בתמורה למיניותן, וזהו לא רק מחיר נורא עבורן, אלא גם המסמר האחרון בארונה של הגבריות הגרמנית.
הכותבת מחברת בחוכמה את הקבלה השקטה של האונס בתמורה למזון עם היכולת לאטום את האוזניים ולעצום את העיניים אל מול הארובות העשנות. האדם הגרמני הממוצע עבורה הוא חיה שפשוט מתקיימת, ועושה הכל על מנת לשרוד, בין אם זה דורש תמיכה באידיאולוגיה נאצית, התנערות מאותה אידיאולוגיה, או שכיבה שקטה וכנועה מתחת לקלגסים הרוסים.
לקראת סוף היומן היא כותבת ש"כולם מתנתקים עכשיו מאדולף, לאף אחד לא היה חלק בעסק, כולם נרדפו...האם אני הייתי בעדו? נגדו?" (עמ' 188). בכך היא מלגלגת על ניסיון האזרחים להסיר מעצמם כל אחריות ומאוחר יותר, גם על ההתפארות בענפים יהודיים בעצי-השושלות של המשפחות הגרמניות בסופה של המלחמה כעדות לחפות מפשע, אחרי שנים של הסתרה והכחשה.
המחברת מביעה שאט נפש מניסיון העם הגרמני לרחוץ בניקיון כפיו, ולהציג עצמו כאילו לא היה שותף פעיל בזוועה שהתרחשה. לפי היומן, אמנם היטלר והמנהיגות הביאו את הלאום הגרמני לשפל חסר תקדים, אך הצייתנות והסתגלנות הגרמניים הם שאפשרו להם לבצע את זממם. ועם זאת, היא עצמה טוענת שלא ידעה דבר, וכי התוודעה לקיומם של מחנות ההשמדה רק בסוף המלחמה. זהו המתח שלו אנו כקוראים מחכים, בין הרצון להיות נקי כפיים, ובין הגיחוך והגרוטסקה שבניסיון להציג את עצמך ככזה. עובדת היותה קורבן מאפשרת לה לנתק את עצמה מהמהלכים ההיסטוריים הנוראיים, אך היא חכמה מכדי לשחרר את עצמה מכל האחריות, ובפער זה גדולתו של הספר, שמציג אדם אחד הלכוד בשלושה מישורים, ובו מתגלמת הטרגדיה במלואה.
אלמונית, "אישה בברלין" (עם עובד)