העיר האדומה, ירוקה, לבנה

אילת ועקבה הן שתי ערים תאומות. הן שוכנות לחופו של מפרץ אחד, תושביהן מתרחצים באותם המים, התעשייה של שתיהן דומה (תיירות, פוספטים וכו'), לשתיהן שדות תעופה בינלאומיים ובשתיהן אפשר למצוא למשל דיל טוב של טיסה מהן אל העיר הגדולה (מעקבה לעמאן ומאילת לתל אביב).

מובן שגם הרבה שונה בין הערים, בעיקר תרבותית, אך העניין מתגמד לעומת קוויי הדמיון. גם פיסית הן נראות דומה, בעיקר בעברן, כאשר בשנות ה-50 אדם יכל היה אפילו להתבלבל ולא לזכור היכן הוא נמצא כרגע - האם הוא יושב על כסא פלסטיק ושותה צ'אי על חופה של עקבה או אילת; או האם הבחורה שהוא רואה ממול היא תיירת או מקומית, כי כולם גם ככה לובשים כפייה אל מול החום. גם השלמת הפערים בין הערים היא לכאורה מתבקשת - בעקבה אין אף פיצרייה או גלידרייה, ובאילת אין כנפה וגם אין חמאם טורקי.

עם זאת - אולי אחוז אחד של תושבי הערים הללו ביקר אי פעם בעיר האחות, או יודע עליה משהו חוץ מאשר את שמה. בצד הישראלי הדיבור על עקבה מסתכם כאשר ילדים שואלים את הוריהם מה זאת העיר שנמצאת ממול, ומסתפקים בתשובה של שמה ושל המדינה בה היא נמצאת (ירדן). לעומתם, בצד הערבי, אילת מסמנת את ישראל כולה ורוב התושבים מנסים כבר שנים להבין מה קורה בערוץ 2, הנקלט ממנה בלי הפסקה, ומה בדיוק אומר דודו טופז.

טיילת משותפת, אזור סחר חופשי, מעבר חופשי לתושבים הלוך חזור - כל אלו לא נדונו אי פעם באף מסגרת - לא אישית, לא תרבותית, ולא מדינית. מעבר הגבול ע"ש רבין, הנמצא מחוץ לעיר, רחוק מהים, שומם מתמיד. אזרח ישראלי המבקש לצאת לירדן נדרש לשלם 70¤ דמי מעבר. תושב עקבה המעז לבקש מהרשויות הישראליות אישור כניסה - נשלל מייד; דבר ראשון, הוא נדרש להסביר מה יש לו לעשות באילת. כל הרעיונות הגרנדיוזיים לגישור בין ישראלים לפלסטינים, האלפים המוטסים ע"י מרכזים לשלום אירופאים ואמריקאים, לאזורים ניטראליים, כדי לדון "ראש בראש" במצב, לא משיגים לרוב שום תוצאה מעשית וחוזרים זה לביתו של זה. רק בין אילת לעקבה, אשר ממילא שם, אף אחד לא מנסה לגשר. דמיינו גדר גבול שתעבור בין תל אביב ליפו. אין שנאה וגם אין פחד בין הערים, יש פשוט התעלמות הדדית.

אם בירושלים, עיר רווית שנאה אשר שתושביה כבר מאסו במפגשים ובניסיונות כושלים וכפויים לאחד ביניהם, מציגים כהישג את העובדה ששלושת הדתות בה חיות ביחד - באילת ובעקבה הרגיעה היא כבר מובנית, והייתה שם מזמן ובאופן טבעי. לאנשים בערי החוף הרגועות ומנותקות הללו גם אין אינטרס דתי או אלמנט לאומני כלשהו בחייהם. ממש לא אכפת להם אפילו מנושאים מקומיים, לכאורה בוערים, כמו ענייני הקזינו או ההנחות במע"מ. הם פשוט שם. ללא לובי.

ואם תושבי ירושלים ראויים לפירוד ולהפרדה עקב שנאתם האמיתית זה כלפי זה - עקבה ואילת הן ערים אשר ראויות, כמו ברלין, לאיחוד מיידי.