פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף שלך"

      ג'ורג' אורוול יוצא נגד מי שתמך בצנזורה של ספרו "חוות החיות", מתוך ההקדמה לספר שרלוונטית גם 50 שנה אחרי

      המאמר "The Freedom of the Press" ("חופש העיתונות", אבל כאן גם במשמעות כללית יותר: "חופש ההוצאה לאור" או "חופש הפרסום") נכתב כהקדמה לחוות החיות (1945) אך לבסוף לא נכלל בספר. המאמר התגלה רק שנים מאוחר יותר, ופורסם לראשונה ב-"Times Literary Supplement" ב-15 בספטמבר 1972.

      הספר הזה עלה על דעתי לראשונה, בכל הקשור לרעיון המרכזי, ב-1937, אבל לא נכתב עד קרוב לסוף 1943. עד שהגיע זמנו להיכתב היה ברור שיהיה קושי גדול להוציא אותו לאור (למרות המחסור הנוכחי בספרים המבטיח שכל דבר המוגדר כספר "יימכר"), וכפי שקרה הוא נדחה על ידי ארבע הוצאות ספרים. רק לאחת מאלה היה מניע אידיאולוגי כלשהו. שתיים נהגו להוציא לאור ספרים אנטי-רוסיים במשך שנים, ולאחרת לא היה שום גוון פוליטי ניתן להבחנה. מו"ל אחד למעשה החל בכך שקיבל את הספר, אבל אחרי שערך את הסידורים הראשוניים הוא החליט להתייעץ במיניסטריון האינפורמציה(1), ושם כנראה הזהירו אותו, או בכל אופן יעצו לו בתקיפות, לא לפרסם אותו. הנה קטע מהמכתב שלו:

      הזכרתי את התגובה שקיבלתי מפקיד בכיר במיניסטריון האינפורמציה בקשר לחוות החיות. אני חייב להודות שהבעת דעה זו גרמה לי לחשוב ברצינות... כעת אני יכול להבין שהספר עשוי להיחשב כדבר שיהיה מאוד לא נבון להוציא לאור בזמן הנוכחי. אילו היה המשל מכוון כלפי רודנים ורודנויות באופן כללי, זה היה בסדר גמור להוציא אותו לאור, אבל המשל אכן עוקב, כפי שאני מבין כעת, באופן כה שלם אחר ההתפתחות של הסובייטים ברוסיה ושל שני הדיקטטורים שלהם, שהוא יכול להיות תקף רק לרוסיה, ולא לדיקטטורות האחרות מלבדה. דבר נוסף: זה היה פחות פוגע אילו בני הכת השלטת במשל לא היו חזירים. אני סבור שהבחירה בחזירים ככת השלטת תפגע ללא ספק באנשים רבים, ובמיוחד בכל מי שהוא מעט רגיש, כפי שהרוסים הם ללא ספק.

      דבר כזה הוא לא סימפטום טוב. מובן מאליו שלא רצוי שלמשרד ממשלתי תהיה סמכות כלשהי לצנזורה (למעט צנזורה ביטחונית, שאף אחד לא מתנגד לה בזמן מלחמה) של ספרים שאינם ממומנים באופן רשמי. אבל הסכנה העיקרית כרגע לחופש המחשבה והדיבור אינה ההתערבות הישירה של מיניסטריון האינפורמציה או כל גוף רשמי. אם מו"לים ועורכים מתאמצים כדי למנוע מנושאים מסוימים להגיע לדפוס, זה לא מפני שהם מפחדים מהעמדה לדין אלא מפני שהם מפחדים מדעת הקהל. בארץ הזאת פחדנות אינטלקטואלית היא האויב הגרוע ביותר שסופר או עיתונאי צריכים להתמודד איתו, ולא נראה לי שהעובדה הזאת זכתה לדיון שהיא ראויה לו.

      כל אדם לא משוחד עם ניסיון עיתונאי יודה שבמהלך המלחמה הנוכחית הצנזורה הרשמית לא היתה טורדנית במיוחד. לא היינו נתונים לאותו סוג של "תיאום" טוטליטרי שסביר היה לצפות לו. לעיתונות יש כמה תלונות מוצדקות, אבל באופן כללי הממשלה התנהגה יפה וגילתה סובלנות מפתיעה כלפי דעות מיעוט. העובדה המאיימת בנוגע לצנזורה ספרותית באנגליה היא שהיא במידה רבה וולונטרית. רעיונות לא פופולריים אפשר להשתיק, ועובדות לא נוחות - להשאיר באפלה, גם ללא איסור רשמי כלשהו. כל מי שחי זמן רב בארץ זרה י?דע על מקרים של חדשות סנסציוניות - דברים שבזכות עצמם היו אמורים לזכות בכותרות גדולות - הנותרות לחלוטין מחוץ לעיתונות הבריטית, לא בגלל שהממשלה התערבה אלא בגלל הסכמה כללית שבשתיקה ש"לא יהיה ראוי" להזכיר אותה עובדה מסוימת. כל עוד מדובר בעיתונים היומיים, קל להבין זאת. העיתונות הבריטית היא ריכוזית במידה קיצונית, ורובה בבעלות אנשים עשירים שיש להם כל מניע שבעולם להיות לא ישרים ביחס לנושאים חשובים מסוימים. אבל אותו סוג של צנזורה מוסווית פועל גם בספרים ובכתבי עת, כמו גם במחזות, בסרטים וברדיו. בכל רגע נתון יש אורתודוקסיה, גוף של רעיונות שמקובל להניח שכל האנשים החושבים-נכון יקבלו בלי שאלה. לא ממש אסור לומר דבר זה או דבר אחר, אבל "לא ראוי" לומר זאת, בדיוק כמו שבאמצע התקופה הוויקטוריאנית היה "לא ראוי" להזכיר מכנסיים בנוכחות גברת. כל מי שחולק על האורתודוקסיה הרווחת מוצא עצמו מושתק באפקטיביות מפתיעה. דעה שהיא לא אופנתית באמת אינה מקבלת כמעט אף פעם הזדמנות הוגנת, לא בעיתונות הפופולרית ולא בכתבי העת האליטיסטיים.

      ברגע זה מה שנדרש על ידי האורתודוקסיה הרווחת הוא הערצה חסרת ביקורת של רוסיה הסובייטית. כל אחד יודע את זה, כמעט כל אחד נוהג בהתאם לזה. כל ביקורת רצינית על המשטר הסובייטי, כל חשיפה של עובדות שהממשלה הסובייטית היתה מעדיפה שיישארו חסויות, הן כמעט בגדר דבר שאינו ראוי לדפוס. והקנוניה הכלל-לאומית הזו להחניף לבת בריתנו מתרחשת, באופן משונה, על רקע סובלנות אינטלקטואלית אמיתית. שכן אף על פי שאסור לך למתוח ביקורת על הממשלה הסובייטית, אתה לפחות חופשי במידה סבירה למתוח ביקורת על זו שלנו. כמעט אף אחד לא ידפיס התקפה על סטלין, אבל זה בטוח למדי לתקוף את צ´רצ´יל, בכל אופן בספרים ובכתבי עת. ולכל אורך חמש שנות מלחמה, שבמהלך שתיים או שלוש מהן נלחמנו על הישרדותנו כאומה, פורסמו ללא הפרעה אינספור ספרים, פמפלטים ומאמרים התומכים בשלום של פשרה. יותר מכך, הם פורסמו בלי לעורר הרבה ביקורת. כל עוד יוקרתה של ברית המועצות אינה מעורבת, עקרון חופש הדיבור נשמר במידה סבירה. יש נושאים אסורים נוספים, ואזכיר אחדים מהם מיד, אבל הגישה הרווחת כלפי ברית המועצות היא ללא ספק הסימפטום החמור ביותר. היא לכאורה ספונטנית, ולא נובעת מפעולה של קבוצת לחץ כלשהי.

      הכניעות שבה מרבית האינטליגנציה האנגלית בלעה ומיחזרה תעמולה רוסית מ-1941 ואילך היתה עשויה להדהים אילולא התנהגו חבריה באופן דומה בכמה הזדמנויות קודמות. בנושא אחר נושא מהנושאים השנויים במחלוקת, ההשקפה הרוסית התקבלה ללא בדיקה ופורסמה תוך התעלמות מוחלטת מאמת היסטורית ומהגינות אינטלקטואלית. אם להזכיר רק מקרה אחד, הבי-בי-סי ציין את יום השנה העשרים וחמישה של הצבא האדום בלי להזכיר את טרוצקי. זה היה מדויק בערך כמו לציין את קרב טרפלגר בלי להזכיר את נלסון (2), אבל זה לא עורר שום מחאה מצד האינטליגנציה האנגלית. במאבקים הפנימיים בארצות הכבושות השונות, העיתונות הבריטית עמדה כמעט בכל המקרים לצד הסיעה המועדפת על הרוסים והשמיצה את הסיעה הנגדית, לעתים תוך שהיא מסתירה ראיות ממשיות לצורך זה. מקרה משווע במיוחד היה זה של קולונל מיכאילוביץ´, מנהיג הצ´טניקים ביוגוסלביה. הרוסים, שהיה להם בן חסות יוגוסלבי משלהם, המרשל טיטו, האשימו את מיכאילוביץ´ בשיתוף פעולה עם הגרמנים (3). ההאשמה הזאת אומצה מיד על ידי העיתונות הבריטית: תומכי מיכאילוביץ´ לא קיבלו שום הזדמנות לענות עליה, ועובדות שסתרו אותה פשוט לא פורסמו. ביולי 1943 הציעו הגרמנים פרס של מאה אלף כתר זהב בתמורה ללכידתו של טיטו, ופרס דומה בתמורה ללכידתו של מיכאילוביץ´. העיתונות הבריטית פירסמה בהבלטה את הפרס עבור טיטו, אבל רק עיתון אחד הזכיר (באותיות קטנות) את הפרס עבור מיכאילוביץ´; וההאשמות בדבר שיתוף פעולה עם הגרמנים נמשכו. דברים דומים מאוד אירעו במהלך מלחמת האזרחים בספרד. גם אז, הסיעות במחנה הרפובליקני שהרוסים החליטו לרסק הושמצו בלי חשבון בעיתונות השמאל האנגלית, וכל טענה להגנתן, אפילו בצורת מכתב, לא התקבלה לפרסום. כרגע, לא רק שביקורת רצינית נגד ברית המועצות נחשבת דבר מגונה, אלא שאפילו עובדת קיומה של ביקורת כזאת נשמרת בסוד בכמה מקרים. לדוגמה, קצת לפני מותו כתב טרוצקי ביוגרפיה על סטלין. ניתן להניח שזה לא היה ספר חסר פניות לחלוטין, אבל ברור שהיה אפשר למכור אותו. מו"ל אמריקאי עמד להוציא אותו והספר היה בדפוס - נדמה לי שהעותקים לביקורת כבר נשלחו - כשברית המועצות נכנסה למלחמה. הספר נמשך מיד בחזרה. אף מילה על כך לא הופיעה מעולם בעיתונות הבריטית, אף על פי שברור שקיומו של ספר כזה, וה?ע?ל?מתו, היה נושא חדשותי הראוי לכמה פסקאות.

      חשוב להבחין בין סוג הצנזורה שהאינטליגנציה הספרותית האנגלית מטילה על עצמה באופן וולונטרי, לבין הצנזורה שניתן לפעמים לכפות באמצעות קבוצות לחץ. עניין ידוע לשמצה הוא שבנושאים מסוימים אי-אפשר לדון בשל "אינטרסים מוגנים". המקרה המוכר ביותר הוא העסקים המפוקפקים של תרופות "הפלא" המסחריות (4). גם לכנסייה הקתולית יש השפעה ניכרת בעיתונות ובמידה מסוימת היא יכולה להשתיק ביקורת כנגדה. שערורייה שמעורב בה כומר קתולי לא זוכה כמעט אף פעם לפרסום, בעוד שכומר אנגליקני שמסתבך (למשל, הרקטור של סטיפקי) (5) הוא כותרת ראשית. נדיר מאוד שמשהו עם נטייה אנטי-קתולית יופיע על בימה או בסרט. כל שחקן יכול לספר לכם שמחזה או סרט התוקף את הכנסייה הקתולית או לועג לה עלול להיות מוחרם בעיתונות וקרוב לוודאי שייכשל. אבל דברים כאלה אינם מזיקים, או לכל הפחות ניתנים להבנה. כל ארגון גדול ידאג לאינטרסים שלו כמיטב יכולתו, ותעמולה גלויה איננה דבר שצריך להתנגד לו. אדם לא יצפה מה"דיילי וורקר" לפרסם עובדות לא מחמיאות על ברית המועצות כמו שלא יצפה מה"קתוליק הרלד" לגנות את האפיפיור (6). אבל כל אדם חושב מכיר את ה"דיילי וורקר" ואת ה"קתוליק הרלד" בתור מה שהם. מה שמטריד הוא שהיכן שהדבר נוגע לברית המועצות ולמדיניות שלה לא ניתן לצפות לביקורת אינטליגנטית או אפילו, במקרים רבים, ליושר פשוט מסופרים ומעיתונאים ליברליים שאינם נתונים תחת שום לחץ ישיר לסלף את דעותיהם. סטלין הוא מקודש וכמה מההיבטים של מדיניותו הם דבר שאסור לדון בו ברצינות. את הכלל הזה מקיימים כמעט כולם מאז 1941 (7), אבל הוא פעל, במידה רבה יותר מכפי שלפעמים מבחינים, כבר במשך עשר שנים קודם לכן. לכל אורך התקופה הזאת, ביקורת על המשטר הסובייטי משמאל יכלה לזכות לאוזן קשבת רק בקושי. היתה תפוקה עצומה של ספרות אנטי-רוסית, אך כמעט כולה באה מהזווית השמרנית והיתה לא ישרה בעליל, מיושנת ומונעת ממניעים שפלים. מהצד השני היה זרם עצום באותה מידה ולא ישר כמעט באותה מידה של תעמולה פרו-רוסית, ומשהו שהגיע לכדי חרם על כל מי שניסה לדון באופן בוגר בשאלות שאין ערוך לחשיבותן. הייתם יכולים, אמנם, לפרסם ספרים אנטי-רוסיים, אבל לו עשיתם כך הייתם זוכים להתעלמות או להצגה מסולפת מצד כמעט כל העיתונות האליטיסטית. הן באופן פומבי והן באופן פרטי היו מזהירים אתכם שזה "לא ראוי". מה שאמרתם עשוי היה להיות נכון, אבל זה היה "לא מתאים כרגע" ו"שיחק לידיו" של אינטרס ריאקציוני זה או אחר. על הגישה הזאת בדרך כלל הגנו בהסתמך על כך שהמצב הבינלאומי, והצורך הדחוף בברית אנגלית-רוסית, מחייבים אותה; אבל היה ברור שזאת היתה רציונליזציה. האינטלקטואלים האנגלים, או חלקם הגדול, פיתחו נאמנות לאומנית כלפי ברית המועצות, ובעומק לבם הם חשו שלהטיל ספק כלשהו בחוכמתו של סטלין היה סוג של חילול הקודש. אירועים ברוסיה ואירועים במקומות אחרים היו אמורים להישפט לפי אמות מידה שונות. אינספור ההוצאות להורג בטיהורים של 1936-1938 זכו לתשואות ממתנגדים ותיקים לעונש מוות, וזה היה נחשב ראוי באותה מידה לתת פרסום למגפות רעב כשהן התרחשו בהודו ולהסתיר אותן כשהן התרחשו באוקראינה. ואם זה היה נכון לפני המלחמה, האווירה האינטלקטואלית ודאי לא טובה יותר כעת.
      אבל כעת בחזרה לספר הזה שלי. התגובה כלפיו מצד רוב האינטלקטואלים האנגלים תהיה פשוטה: "היה אסור לפרסם אותו". כמובן, אותם מבקרים המכירים את אמנות ההשמצה לא יתקפו אותו על בסיס פוליטי אלא על בסיס ספרותי. הם יאמרו שהוא ספר מטופש ומשעמם, ובזבוז מביש של נייר. אולי זה נכון, אבל ברור שזה לא כל הסיפור. אדם לא אומר על ספר ש"היה אסור לפרסם אותו" רק משום שהוא ספר גרוע. אחרי הכול, טונות של זבל מודפסות מדי יום ולאף אחד לא אכפת. אנשי האינטליגנציה האנגלית, או רובם, יתנגדו לספר הזה כי הוא משמיץ את "המנהיג" שלהם ומזיק לעניין הקדמה (כפי שהם רואים אותה). אילו היה עושה את ההפך לא היה להם שום דבר לומר נגדו, גם אילו מגרעותיו הספרותיות היו משוועות פי עשרה מכפי שהן. ההצלחה של "מועדון הספר השמאלי" (8), למשל, על פני תקופה של ארבע או חמש שנים מראה עד כמה הם מוכנים לסבול גם ניבולי פה וגם כתיבה מרושלת, כל עוד היא מספרת להם את מה שהם רוצים לשמוע.

      העניין שעליו מדובר כאן הוא פשוט: האם כל דעה, לא פופולרית ככל שתהא - מטופשת ככל שתהא, אפילו - ראויה להישמע? הציגו את זה בצורה הזאת וכמעט כל אינטלקטואל אנגלי יחוש שהוא חייב לומר "כן". אבל תנו לה צורה קונקרטית, ושאלו: "מה באשר להתקפה על סטלין? האם גם זה ראוי להישמע?", והתשובה ברוב הפעמים תהיה "לא". באותו מקרה יוצא שהאורתודוקסיה הנוכחית מותקפת, ולכן פוקע תוקפו של עקרון חופש הדיבור. עכשיו, כשתובעים חופש דיבור ועיתונות, לא תובעים חופש מוחלט. תמיד חייבת להיות, ומכל מקום תמיד תהיה, מידה כלשהי של צנזורה, כל עוד חברות מאורגנות ימשיכו לשרוד. אבל חירות, כפי שרוזה לוקסמבורג אמרה, היא "חירות לבן-אדם האחר" (9). אותו עיקרון טמון במילותיו המפורסמות של וולטייר: "אני מתעב את מה שאתה אומר; אלחם עד מוות על זכותך לומר זאת" (10). אם לחירות האינטלקטואלית, שללא ספק היתה עד כה אחד ממאפייניה של הציוויליזציה המערבית, יש איזושהי משמעות בכלל, משמעותה שלכל אחד הזכות לומר ולהדפיס מה שהוא מאמין שהוא האמת, רק בהנחה שזה לא גורם נזק לשאר הקהילה באיזה אופן ברור לגמרי. הן הדמוקרטיה הקפיטליסטית והן הגרסאות המערביות של הסוציאליזם קיבלו עד לאחרונה את העיקרון הזה כמובן מאליו. הממשלה שלנו, כפי שכבר ציינתי, עדיין מנסה במידה מסוימת להיראות כמי שמכבדת אותו. האנשים הרגילים ברחוב-חלקית, אולי, מכיוון שהם לא מספיק מתעניינים ברעיונות כדי שיהיו חסרי סובלנות כלפיהם - עדיין טוענים במעומעם ש"אני מתאר לעצמי שלכל אחד יש זכות לדעה משלו". אלו הם רק, או מכל מקום בעיקר, אנשי האינטליגנציה הספרותית והמדעית, אותם אנשים ממש שחייבים היו להיות מג?ני החירות, שמתחילים למאוס בה, להלכה כמו גם למעשה.

      אחת התופעות המוזרות של ימינו היא "הליברל המומר". מעבר לטענה המרקסיסטית המוכרת ש"חירות בורגנית" היא אשליה, יש כעת נטייה רווחת לטעון שאפשר להגן על הדמוקרטיה רק בשיטות טוטליטריות. אם אוהבים דמוקרטיה, אומר הטיעון, חייבים למחוץ את אויביה, לא משנה באילו אמצעים. ומי הם אויביה? תמיד נראה שהם לא רק אלה המתקיפים אותה בגלוי ובמכוון, אלא אלה ש"באופן אובייקטיבי" מסכנים אותה בכך שהם מפיצים דוקטרינות מוטעות. במילים אחרות, ההגנה על הדמוקרטיה כרוכה בחיסול כל עצמאות מחשבתית. בטיעון הזה השתמשו, למשל, כדי להצדיק את הטיהורים ברוסיה. הרוסופילים הנלהבים ביותר בקושי האמינו שכל הקורבנות היו אשמים בכל הדברים שהואשמו בהם: אבל בכך שאחזו בדעות של כפירה הם "באופן אובייקטיבי" פגעו במשטר, ולפיכך היה מוצדק בהחלט לא רק לטבוח בהם אלא גם להעטות עליהם חרפה באמצעות האשמות שקריות. באותו טיעון נעשה שימוש כדי להצדיק את השקרים המכוונים בהחלט שהופיעו בעיתוני השמאל על הטרוצקיסטים ועל מיעוטים אחרים במחנה הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד (11). ושוב נעשה בו שימוש כסיבה לייבב נגד "הביאס קורפוס" כאשר מוזלי שוחרר ב-1943 (12).

      האנשים האלה לא מבינים שאם אתה מעודד שיטות טוטליטריות, עשוי לבוא זמן שבו ייעשה בהן שימוש נגדך במקום למענך. עשה לך מנהג לכלוא פשיסטים ללא משפט, וייתכן שהתהליך לא ייעצר בפשיסטים. קצת אחרי שהתירו שוב להוציא לאור את ה"דיילי וורקר" שנאסר לפרסום (13), הרציתי במכללת פועלים בדרום לונדון. האנשים בקהל היו אינטלקטואלים ממעמד הפועלים ומהמעמד הבינוני-הנמוך - אותו סוג קהל שאפשר היה לפגוש בסניפים של "מועדון הספר השמאלי". ההרצאה נגעה בחופש העיתונות, ובסיומה, לתדהמתי, קמו כמה שואלים ושאלו אותי: האם איני סבור שהסרת האיסור על הופעת ה"דיילי וורקר" היתה טעות גדולה? כשנשאלו מדוע, הם אמרו שזה עיתון שנאמנותו מפוקפקת ושלא צריך היה להתיר אותו בזמן מלחמה. מצאתי את עצמי מגן על ה"דיילי וורקר", שיצא מגדרו יותר מפעם אחת כדי להשמיץ אותי. אבל היכן למדו האנשים האלה את ההשקפה הזאת, הטוטליטרית מיסודה? די בטוח שהם למדו אותה מהקומוניסטים עצמם! לסובלנות ולהגינות יש שורשים עמוקים באנגליה, אבל הן לא חסינות מפני הרס, ויש לשמור אותן בחיים גם באמצעות מאמץ מכוון. התוצאה מכך שמטיפים דוקטרינות טוטליטריות היא החלשת האינסטינקט שלפיו עמים חופשיים יודעים מה מסוכן ומה לא. המקרה של מוזלי מדגים זאת. ב-1940 זה היה נכון בהחלט לשים את מוזלי במעצר, בין אם מבחינה טכנית ביצע פשע ובין אם לא. היינו נתונים במלחמה על חיינו ולא יכולנו להתיר לקוויזלינג פוטנציאלי להלך חופשי (14). להשאיר אותו כלוא, ללא משפט, ב-1943 היה שערורייה. אי-היכולת הכללית להבין זאת היתה סימן רע, אף שנכון שהסערה על שחרורו של מוזלי היתה בחלקה מלאכותית ובחלקה רציונליזציה של התמרמרויות אחרות. אבל איזה חלק מההידרדרות הנוכחית לדרכי מחשבה פשיסטיות ניתן לייחס ל"אנטי-פשיזם" של עשר השנים הקודמות ולחוסר היושר שנבע ממנו?

      חשוב לשים לב שהרוסומניה הנוכחית היא רק סימפטום להיחלשותה הכללית של המסורת הליברלית במערב. אילו היה מיניסטריון האינפורמציה מתערב ואוסר לחלוטין את הוצאת הספר הזה, רוב האינטלקטואלים באנגליה לא היו רואים בכך שום דבר מדאיג. נאמנות חסרת ביקורת לברית המועצות היא במקרה האורתודוקסיה הנוכחית, והיכן שמעורבים האינטרסים המשוערים של ברית המועצות, הם מוכנים לסבול לא רק צנזורה אלא גם את סילופה המכוון של ההיסטוריה. אם לתת דוגמה אחת: כשמת ג´ון ריד, מחבר הספר עשרת הימים שזעזעו את העולם (15) - דיווח? ממקור ראשון על ימיה הראשונים של המהפכה ברוסיה - עברו זכויות היוצרים של הספר לידיה של המפלגה הקומוניסטית הבריטית, אשר לה כמדומני ריד הוריש אותן. כמה שנים מאוחר יותר הקומוניסטים הבריטים, לאחר שהשחיתו את המהדורה המקורית של הספר כמיטב יכולתם, הוציאו לאור נוסח מסולף שממנו הם השמיטו אזכורים של טרוצקי וגם הוציאו את ההקדמה שנכתבה על ידי לנין (16). אילו עדיין היתה קיימת אז אינטליגנציה רדיקלית בבריטניה, מעשה הזיוף הזה היה נחשף וזוכה לגינוי בכל עיתון ספרותי במדינה. כפי שזה היה, המחאה היתה מעטה, אם בכלל. להרבה אינטלקטואלים אנגלים זה נראה מעשה טבעי למדי. ומשמעותה של הסובלנות הזאת כלפי אי-יושר גלוי היא הרבה יותר מכך שהערצת רוסיה היא במקרה אופנתית כרגע (17). ייתכן בהחלט שאופנה מסוימת זו לא תימשך. למיטב הבנתי, עד שהספר הזה יראה אור, השקפותי על המשטר הסובייטי עשויות להיות מקובלות על דעת הכלל. אבל איזו תועלת תהיה לזה בפני עצמו? החלפת אורתודוקסיה אחת באחרת אינה בהכרח התקדמות. האויב הוא המוח הגרמופוני, בין אם אתה מסכים ובין אם לא עם התקליט שמנוגן באותו רגע.

      אני מכיר היטב את כל הנימוקים נגד חופש המחשבה והדיבור - הנימוקים שלפיהם הוא לא יכול להתקיים, והנימוקים שלפיהם אסור לו להתקיים. אני עונה בפשטות שהם לא משכנעים אותי ושהציוויליזציה שלנו במשך תקופה של ארבע מאות שנה התבססה על הרעיון ההפוך. במשך כעשר השנים האחרונות סברתי שהמשטר הרוסי הקיים הוא בעיקרו דבר רע, ואני תובע את הזכות לומר זאת, חרף העובדה שאנחנו בעלי ברית של ברית המועצות במלחמה שאני מעוניין שננצח בה. אילו הייתי צריך לבחור טקסט כדי להצדיק את עצמי, הייתי בוחר את השורה של מילטון:

      בהתאם לכלליה הידועים של החירות העתיקה (18).

      המילה "עתיקה" מדגישה את העובדה שחופש אינטלקטואלי הוא מסורת עם שורשים עמוקים שבלעדיה ספק אם התרבות המערבית האופיינית לנו היתה יכולה להתקיים. מהמסורת הזאת רבים מהאינטלקטואלים שלנו בבירור מתרחקים. הם קיבלו את העיקרון שספר צריך לפרסם או לגנוז, לשבח או לגנות, לא על פי הישגיו אלא בהתאם לכדאיות פוליטית. ואחרים שבעצם לא מחזיקים בעמדה הזאת מסכימים איתה מתוך פחדנות לשמה. דוגמה לכך היא הימנעותם של הפציפיסטים האנגלים הרבים והקולניים מלהרים את קולם נגד הפולחן הרווח של המיליטריזם הרוסי. לדעת אותם פציפיסטים, כל אלימות היא רעה, והם האיצו בנו בכל שלב של המלחמה להיכנע או לפחות לעשות שלום של פשרה. אבל כמה מהם רמזו אי פעם שמלחמה היא רעה גם כאשר היא נערכת על ידי הצבא האדום? נראה שלרוסים יש זכות להגן על עצמם, בעוד שעבורנו לעשות זאת הוא חטא בל-יסולח. אפשר להסביר את הסתירה הזאת רק בדרך אחת: כלומר, בשאיפה פחדנית לשמור על קשרים טובים עם רוב האינטליגנציה, שהפטריוטיות שלה מכוונת כלפי ברית המועצות במקום כלפי בריטניה. ידוע לי שלאינטלקטואלים באנגליה יש נימוקים רבים לפחדנות ולחוסר היושר שלהם, ואכן אני מכיר בעל-פה את הטיעונים שבאמצעותם הם מצדיקים את עצמם. אבל לפחות שלא נשמע עוד שטויות על הגנת החירות מפני הפשיזם. אם לחירות יש איזושהי משמעות בכלל, משמעותה היא הזכות לומר לאנשים מה שהם לא רוצים לשמוע. האנשים הרגילים עדיין תומכים במעומעם בעיקרון הזה ונוהגים לפיו. בארצנו - ואין זה כך בכל הארצות: לא כך היה בצרפת הרפובליקנית, ואין זה כך בארצות הברית היום - הליברלים הם אלו שמפחדים מחירות והאינטלקטואלים הם שמעוניינים ללכלך על האינטלקט: כדי להפנות תשומת לב לעובדה זו כתבתי את ההקדמה הזאת.

      הערות

      1. Ministry of Information: מיניסטריון האינפורמציה (MOI) הוקם עם פרוץ המלחמה ב-1939 ופורק לאחריה ב-.1946 המיניסטריון מוקם בבניין הלבן הענק של סנאט אוניברסיטת לונדון שנחנך ב-.1937 הבניין שימש השראה ל"מיניסטריון האמת" ברומן .1984 על ה-MOI וקשיי ההוצאה לאור של חוות החיות ראו במבוא, עמ´ 33-34.

      2. על לב טרוצקי ראו הערה 35 בעמוד 54; האדמירל הבריטי הורשיו נלסון (Horatio Nelson, 1758-1805), שכבר איבד בקרבות שונים עין ולאחר מכן יד, פיקד ב-1805 על הניצחון הימי המכריע על הצי הצרפתי של נפוליאון בקרב טרפלגר, מול חופי דרום ספרד. נלסון נהרג בקרב והפך לאחד מהנערצים שבגיבורי בריטניה בכל הזמנים.

      3. דרז´ה מיכאילוביץ´ (Draja Mihailovic, 1893-1946): קצין סרבי מלוכני שאחרי כיבוש יוגוסלביה ב-1941 בידי הגרמנים מונה לשר מלחמה על ידי ממשלת יוגוסלביה הגולה ועמד בראש קבוצות לוחמי גרילה שכונו "צ´טניקים"; יוזיפ טיטו (Josip Broz Tito, 1892-1980): קומוניסט קרואטי, הנהיג כוחות גרילה נגד הגרמנים. העוינות בין אנשי מיכאילוביץ´ וטיטו היתה גדולה. הממשלה הבריטית תמכה בהתחלה במיכאילוביץ´ אבל העבירה את תמיכתה לטיטו. הודות לסיוע הבריטי והרוסי השתלטו כוחותיו של טיטו על יוגוסלביה ומיכאילוביץ´ הוצא להורג ב-1946 באשמת בגידה. מאז מותו של טיטו ב-1980 נוצרה מחלוקת היסטוריוגרפית המעלה תמונה מורכבת, שאינה מנקה את מיכאילוביץ´ ואנשיו מאשמות שיתוף הפעולה עם האיטלקים והגרמנים, בעיקר בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, אך מציגה באור שלילי גם את תמיכת המודיעין הבריטי בטיטו.

      4. תרופות "פלא" של חברות מסחריות (Patent medicine), הנמכרות ללא מרשם תוך הפרחת הבטחות רפואיות ללא כיסוי, היו עסק שהביא רווחים עצומים ליצרנים ולמפרסמים. בתחילת מלה"ע השנייה הועברה בבריטניה חקיקה מגבילה שצימצמה, רק במעט, את התופעה. אורוול טען ב-1947 שהעיתונות נמנעה מלחשוף תרופות אלה מכיוון שהיתה תלויה לפרנסתה לא מעט בפרסומות של יצרניהן.

      5. הכומר האנגליקני הרולד דייווידסון (Harold Davidson) שימש הרקטור של Stiffkey (במחוז נורפולק במזרח אנגליה). העיסוק החביב עליו היה "להציל" במשך שישה ימים בשבוע את נשמותיהן של נשים צעירות בלונדון ש"נפלו" לזנות, כשהוא חוזר לעירו רק בימי ראשון כדי לתת את הדרשה השבועית. ב-1932 פרצה סערה ציבורית לאחר שעיתונאי עלה על הסיפור, הוגשה תביעה, ואחרי משפט שבו הכומר הפסיד, הוא גם הורחק מהכנסייה האנגליקנית. דייווידסון היה כבר בשנות השישים לחייו אבל פתח בקריירה שנייה של בדרן, וברוח הנביא דניאל החל הכומר נמוך הקומה לתת הטפות דתיות מכלוב אריות בקרקס. ביולי 1938 תפס אותו בעורפו אחד האריות בשיניו וגרר אותו בכלוב. הקהל צחק ארוכות כי חשב שזה חלק מההופעה, אך דייווידסון האומלל מת כעבור כמה ימים.
      6. Daily Worker: העיתון היומי של המפלגה הקומוניסטית בבריטניה (נוסד 1930); The Catholic Herald: שבועון קתולי עצמאי בבריטניה שנוסד ב-.1888

      7. ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה": הפלישה של שלושה מיליון חיילים גרמנים לאדמת ברית המועצות, שהפכה בן לילה לבעלת בריתה של בריטניה במלחמתה נגד הנאצים.

      8. על "מועדון הספר השמאלי" ראו הערה 19 בעמוד .52

      9. רוזה לוקסמבורג (Rosa Luxemburg, 1871-1919): ילידת פולין ממוצא יהודי, מנהיגה והוגת דעות סוציאליסטית מהפכנית שעברה לחיות בגרמניה. לוקסמבורג בילתה חלק נכבד ממלחמת העולם הראשונה בכלא הגרמני בשל פעילותה הסוציאליסטית. בתום המלחמה היא השתתפה בניסיון מהפכה כושל בברלין, נעצרה ונרצחה בדרכה למעצר. עוד כשהיתה בכלא ב-1918 כתבה לוקסמבורג פמפלט בשם "המהפכה ברוסיה" שביקר את השלטון הדיקטטורי שהנהיגו הבולשביקים אחרי המהפכה. נראה שאורוול מתייחס כאן לקטע הבא מתוך הפרק "בעיית הדיקטטורה" בפמפלט, שפורסם לראשונה בגרמנית ב-1922: "חירות הניתנת רק לתומכי המשטר, רק לחברי מפלגה אחת - ככל שיהיו מרובים - איננה חירות כלל. חירות היא תמיד אך ורק חירות לזה שחושב אחרת".

      10. וולטייר (Voltaire, 1694-1778): שם העט של פרנסואה מארי ארואה (Arouet) סופר, מחזאי, סאטיריקן, פילוסוף והיסטוריון צרפתי, מהבולטים במשכילי "עידן הנאורות" בצרפת של המאה השמונה-עשרה.

      11. ראו המאמר "מבט אחורה על מלחמת ספרד" בכרך זה, עמ´ 186-.210

      12. על סר אוסוולד מוזלי (1896-1980), מנהיג המפלגה הפשיסטית הבריטית, ראו הערה 4 בעמוד .438 במאי 1940, על רקע נפילת צרפת וארצות השפלה ושיתוף הפעולה של מנהיגים פשיסטים באותן ארצות עם הגרמנים, הוכנסו מוזלי ועשרות מתומכיו למעצר מ?נהלי לפי תקנות הגנה לשעת חירום. השיפור במצב המלחמה אפשר לשלטונות לשחרר אותו בנובמבר 1943, עקב בריאותו שהידרדרה בכלא, למרות מחאות עזות מחוגי השמאל. מוזלי נותר במעצר בית עד תום המלחמה.

      13. בינואר 1941, בתקופה שבה הקומוניסטים בהשראת ברית המועצות עדיין תקפו בקולניות את ממשלת צ´רצ´יל ואת מאמץ המלחמה הבריטי, הורה שר הפנים חבר הלייבור הרברט מוריסון (Herbert Morrison, 1888-1965) לסגור לפי תקנות החירום את העיתון היומי הקומוניסטי "דיילי וורקר". הצעד עורר ביקורת רבה גם בחוגי השמאל של מפלגת הלייבור, בין היתר בטענה שיש בכך הבעת חוסר אמון של הממשלה בחוסן ובמוראל הציבור. צו הסגירה בוטל בספטמבר .1942

      14. על וידקון קוויזלינג, המנהיג הפשיסטי הנורבגי ששיתף פעולה עם הנאצים, ראו הערה 32 בעמוד .248

      15. ג´ון ריד (John Reed, 1887-1920): עיתונאי וסוציאליסט אמריקאי. ריד נולד למשפחה עשירה בפורטלנד, אורגון, למד בהרוורד, החל לעבוד ככתב ובלט בדיווחיו על מלחמת האזרחים במקסיקו ושדות הקטל באירופה במלה"ע הראשונה. הוא נסע לרוסיה והיה עד למהפכה הבולשביקית, חזר לארצות הברית, השתתף בייסוד המפלגה הקומוניסטית האמריקאית, הואשם בחתרנות במסגרת בהלת האדומים (Red Scare) ב-1919, נמלט לרוסיה, מת מטיפוס ונקבר בקרמלין. סיפור חייו ומותו בסרט "אדומים" של וורן בייטי זכה ב-1981 לאהדת הקהל