במרכזו של הסרט התיעודי הארוך נורא של מרטין סקורסזה על תחילת הקריירה של בוב דילן (ושודר אצלנו בשבוע שעבר בערוץ 8), עמד השבר הגדול שיצר דילן הצעיר בתוך קהילת פולק מצומצמת שטיפחה אותו, והציג את יציאתו ה"אנוכית" מתוך פרוזדור מסורתי של זרם הפולק השמרני ובעל הערכים האמריקאים "החדשים" שהפרו אותו בראשית ימיו כמבצע, ולבסוף הפיקו ממנו יצירה אינדיבידואלית וטוטאלית. כזו שאילצה את פטרוניו הפולקיים להשלים (או לא) עם הפנמת קול אישי שהתפרץ ממנו כשהחל לכתוב חומרים מקוריים. זוהי ההשראה הגדולה ביותר שהעניק דילן ליוצרים מאוחרים יותר מגזרת הפולק כמו ניק דרייק, אן בריגס, Pearls Before Swine (טום ראפ), לינדה פרהאקס (Linda Perhacs), אספרס (Espers), אליוט סמית וברט יאנש (Bert Jansch) הוותיק.
מכל המוזכרים לעיל, מחבר סגנון הכתיבה הפולקי הייחודי של ג'יימס יורקסטון, בין המסך המלנכולי האינטימי של אליוט סמית לשירה ופריטת הגיטרה העממית של ברט יאנש ולמלודיות הממיסות של ניק דרייק. אך ביצירתו המעט חריגה קלועים גם מרכיבים סמי פסיכדליים שמקורם בשלהי שנות ה-60, כאלה שצמחו גם באמריקה וגם באי הבריטי.
ג'יימס יורקסטון מגיע מפלנטת המרחבים הפתוחים והירוקים של חבל פייפ (Fife) שבמזרח סקוטלנד, וברוב השירים שכתב והוציא עד היום בהחלט ניתן לשמוע טביעת אצבע של צלילים מסורתיים חמים בדמות כינורות, בנג'ו, חלילים והרמוניום המבהירים את השייכות למוצאו, משהו שלא תשמעו אצל בל וסבסטיאן נגיד, שאף על פי מוצאם הזהה נשמעים פחות סקוטים והרבה יותר אנגלים.
יורקסטון איינו עוד יוצר נטול אופי, שכותב שירי עם סקוטיים בזיקה למוזיקת עולם בעלת מרקם אירי, וסממנים של בלוז-פולק משמים, רטוב מבירה ושיכר. מדובר ביוצר שלא מתקרב ללפטופ כדי לדגום פרות וסוסים לועסים עשב, וחמישה מיתרים של גיטרה אקוסטית הם בעצם כל כלי העבודה שלו. אך מצד שני, מסביב ליורקסטון מנגן הרכב (The Athletes) של שישה אנשים מוכשרים שהכיר (כמה סימבולי) בפאבים המקומיים של אדינבורו, ובמפגן פתיחות מרשים הוא גם מרשה לפנומן כמו קיירן הבדן (פור טט) המזוה עם כתיבה אלקטרונית-ג'אזית, להציע הפקה מעט שונה.
ב-"Just Beyond the River" אלבומו השני מ-2004, חבר יורקסטון (באמצעות הלייבל המשותף דומינו) לקיירן הבדן שהגיע עם תיק גב מלא הפתעות צבעוניות ומתנפצות. ברגע שירד הבדן מהמונית והביט לצדדים על המרחבים הירוקים שהקיפו אותו מכל פינה, הוא קלט שהפעם, הוא ייאלץ להשאיר את כל הטריקים המבעבעים שלו מחוץ לחדר ההקלטות. באורח פלא הצליח הבדן לשמר אווירת כפר סקוטי טבעית לחלוטין ולתרום מכישוריו רק שכבה דקה מאוד של מעטפת אטמוספרית המגינה על האוויר הצלול ועל זרימת הצלילים החמים שמפיקים האתליטס.
כמו מפיק וותיק ומנוסה הבדן ריסן לחלוטין את כל השאיפות האישיות שלו להטביע חותם, ומה שהוקלט לבסוף הוא אלבום אינדי-פולק (ניאו אקוסטי אם תרצו, מעין סופיאן סטיבנס סקוטי), אחיד ומושלם של ג'יימס יורקסטון והאתליטס עם מגע עדין של פור טט ונוכחות בולטת של דינמיקה מרשימה בין חבורת מוזיקאים מוכשרת במיוחד. האלבום הזה מייצג רגע מאוד לא שכיח ויוצא דופן בכל קנה מידה, בו שני יוצרים מבריקים המגיעים מעולמות שונים שבדרך כלל מביעים עצמם אחרת לחלוטין, מצליחים להפגין את אותם היסודות הגנטיים בדיוק, ולשניהם תפיסה אמנותית ואסתטית ברמה הגבוה ביותר שניתן למצוא בימים אלה על פני החצי הכדור המערבי.
פסטיבל הפרינג' של אדינבורו
יורקסטון הגיע מהכפר לעיר הגדולה אדינבורו ב-96', והצטרף להרכב Pאנק מקומי כבסיסט אבל מהר מאוד הניח לרעש, ורתם את יכולות הכתיבה הייחודיות שלו לקריירה אישית ורגועה יותר, שהנביטה (בעקבות הקלטת דמו ששלח לג'ון פיל בשם בדוי) עד היום מספר סינגלים מרשימים, שני אלבומים מדהימים ושני אי-פיז נפלאים, כשהאחרון, "Hoopoe" (דוכיפת), יצא באוקטובר השנה בלייבל הספרדי יוסטון פארטי.
הכתיבה של יורקסטון אישית מאוד, וברובה דנה בחייו הפרטיים ולחניו צומחים מבפנים ומתפתחים לממדים חשוכי מרפא. השירים עשויים להיפתח בגיטרה אקוסטית או בנג'ו חרישיים ומאופקים, שמתגלגלים ומובילים לשיא ג'אזי המעורר דגדוגים קלים של התרגשות בבטן. ובעיקר, לחניו והמילים שכותב יורקסטון נשמעים כאילו הם מסמיקים מאי נוחות ציבורית, ומקוריותם המסתורית והמעודנת מעבדת מצבי רוח קיצוניים לכדי רגיעה מוחלטת ומעניקים חמימות נדירה. כך למשל ב-"I Awoke", מתוך "Hoopoe", שנשמע כמו מלכודת בטוחה להתמכרות אנושה ומדממת.