הצייר יוסף קריספל

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

אני מאד אוהב מוזיקה ואני משער שבלעדיה, לחיי היתה משמעות שונה. בכלל, אני מאמין שבאיזשהו מקום אני מצייר משום שאני לא יכול לשיר. מוזיקה יכולה לעורר אצל אנשים הזדהות עמוקה ומיידית, והציור שלי מנסה לעיתים להתחרות בכוח הזה שיש לה. רבים מציוריי הם בעלי שמות של שירים, או של משפט משיר. מוזיקה מהדהדת בציורים שלי כל הזמן, גם באופן הליטרלי ביותר: ציירתי עטיפה של אלבום של הסמיתס, ועטיפה של סינגל של מוריסי. אגב, בעיניי, מוריסי גאון בזכות המילים שהוא כותב ובזכות יכולת השירה הכי נוגעת ללב שאני מכיר.

לעומת המוזיקה, שיש לה יכולת לעטוף אותך ולמקם אותה בתוכה, לציור יש חזית אחת פרונטאלית בעלת כוח ויזואלי. הכוח אמנם אילם במובן זה, אבל בעיני הוא בעל עצמה אדירה ובסופו של דבר, הוא גם יותר חזק מהשיר. בציור שלי אני משתדל להעביר את הכוח הזה מן האוזן אל המבט. באיזשהו מקום, אני מבקש מאנשים להקשיב לציורים שלי.

בשנה החולפת הפסקתי להקפיד על המוזיקה שמתנגנת בזמן שאני מצייר. כשציירתי את סדרת "האלבום השחור" הקשבתי בעיקר למוזיקה מהבארוק. בדיעבד אני מבין שמשהו מהאופי הקודר שלה חדר לציורים שלי והשתלב היטב עם האפלה של הדימויים שציירתי אז.

אני מאד נמשך למקריות של הדברים ולבחירות אינטואיטיביות שלימים נטענות במשמעות - ולא להיפך. אני מאמין בתהליך ואני מתמסר אליו, משום שדרכו אני חווה את הדברים באופן משמעותי יותר. היום אני מדליק את הרדיו ונותן לו להכתיב את הצלילים שמתנגנים בסטודיו: מקול המוזיקה ועד 106FM, אף על פי שיש שם כמה מגישים עילגים במיוחד. מחר הכל עשוי להשתנות. למעשה, אני בטוח בכך.

מה יותר מזין אותך, טלוויזיה, ספר או סרט?

אני אוהב סרטים וספרים. אני אוהב בעיקר קולנוע שעושה שימוש בכל הכלים שיש ברשותו ולא רק בתוכן, בעלילה או באפקטים. לכן הבמאים האהובים עליי ביותר הם פליני, היצ'קוק ולינץ'. ואני אוהב כמעט כל סרט שהבמאים הללו עשו. "שמונה וחצי" של פליני הוא יצירת פאר. וכך גם "הציפורים" של היצ'קוק. אלה במאים שפועלים בסרטים שלהם כמו שציירים מציירים: לכל צבע יש משמעות, כל שוט נמדד במסורה והעלילה נשזרת ביניהם כחוט מקשר. אני אוהב גם את אלמודובר משום שהוא מצחיק אותי מאד ובו-זמנית הוא נוגע בי בדרמטיות שלו (שמזכירה לי קצת את עצמי ברגעים קטנים). הקולנוע הוא המדיום היחיד שמצליח להעביר אותי ל"מצב צבירה" אחר למשך זמן ארוך ואינטנסיבי.

הקריאה, לעומת זאת, מעצימה את המחשבה שלי באופן שרק מילים ומשפטים יכולים לעשות. אני נוטה לקרוא ספרי הגות ועיון יותר מאשר רומנים, ואני קורא כמה ספרים במקביל. עכשיו אני קורא את "הנאת הטקסט" של רולאן בארת, ואת "הבלתי אפשרי" של ז'ורז' בטאיי.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר במרכז העיר, ברחוב בוקי בן יגלי. וכן, הייתי מספח כמה מטרים מהצד הדרומי והמוזנח של גן-מאיר לרחוב הקטן שלנו - ויסלחו לי כל הגננים, וכל אוהבי הריאות הירוקות שאין להם מושג מה זה לפטרל שעה שלמה כדי למצוא חניה אחרי יום ארוך - כדי להוסיף איזה 10 מקומות חנייה לרווחתנו, האומללים שלא מוצאים חנייה ליד הבית.

באותה נשימה, הייתי מאד רוצה ללכת על המדרכה מבלי שאלף מכוניות וחוסמי מכוניות יעמדו בדרכי. ואם אפשר, אז שייסגרו גם את הקפה בפינה שמתעקש להיפתח חזור ופתוח אחרי פשיטות רגל חצי שנתיות, ולמלא את הרחוב בערסים שתופסים לי את החנייה.

אבל באופן כללי, האזור הזה בעיר נהנה מקרבה לשדרות הכי מדהימות שיש בה רוטשילד ובן ציון, כמובן, ולשפע הבניינים היפים שנבנו בו פעם בחכמה ובטוב טעם. זה אזור נפלא ואני אוהב לגור בו.

למי היית מכניס מכות?

ללכת מכות זה לא הסטייל שלי, אבל אם הייתי פחות מסוגנן, הייתי שמח להכניס לאיש שגר ברחוב שלי, שלא לומר, לפוצץ אותו במכות. יש לו שתי מכוניות, והוא מחליף ביניהן על חשבון חנייה ציבורית. בכל השנים שאני גר ברחוב הזה, לא זכיתי להחנות שם את רכבי אפילו פעם אחת! החנייה היא עניין מאוד עקרוני עבורי. למי לא, בעצם?

מה ההתמכרות שלך?

אני מכור לדימויים. זו ההתמכרות הכי קשה שלי. אני אוהב דימויים; להביט בהם, לחשוב עליהם ובעיקר לחשוב על האופן שבו הם נוצרו. אני צלם אובססיבי, ואפשר לומר שאני גם מצייר מתוך אובססיה; משום שאני רוצה לצייר את כל הדימויים שיש. מצד שני, אני מודע למצב הבולמי הזה ואני נהנה ממנו, משום שהוא מזין את התשוקה שלי ליצור. לדעתי, מי שלא עשוי מהזן המתמכר לא מסוגל ליצור לאורך זמן. אמנים לא יכולים "לשבוע" מהר והם מונעים ממקום שלמעשה אי-אפשר לספקו לעולם. או שהמיצוי הזה לוקח זמן רב. בעיניי, זה אלמנט הכרחי בתהליך יצירה.

את מי היית מזמין לדרינק?

באיזשהו אופן אני לא שותה. מקסימום מרטיני, ואני יודע שזה לא הכי נחשב. נראה לי שאני לא הטיפוס ש"יזמין מישהו לדרינק", אבל אני אשמח להזמין מישהו לארוחת ערב שאני אבשל. כך הייתי מוכן להסעיד את כל אלה שאני אוהב. אבל אחד אחד.

מי היית רוצה שיראה אתת התערוכה, חי או מת?

בטח הייתי רוצה להזמין את כל המתים שכבר לא יכולים להיות אתנו. אבל זו פנטזיה כמובן. למשל, הייתי מזמין את ולאסקז, או את לאונרדו דה-וינצ'י, מה שהיה יכול להיות פשוט מעולה, או את קרוואג'ו, מאנה, או אנדי וורהול. למה לא?

יותר מכל נראה לי שהייתי שמח להזמין את כל העיוורים שלא יכולים לראות, ולא לתערוכה הזו ולאו דווקא לראות את הציורים שלי. הייתי שמח אילו הם יכלו לראות את הציורים של הציירים שמניתי קודם, כי אין טובים מהם בעולם כולו.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני כמעט ולא גולש בכדי לשוטט סתם, אני מעדיף לשוטט בערים שאני מטייל בהן. באינטרנט אני מאד פונקציונלי. ממש כמו כולם, אני קורא "הארץ", בודק את חשבון הבנק שלי רק כשאני בטוח שנכנס אליו כסף, או סתם כשאני בחרדה, ואני מחפש בגוגל כל מיני עניינים ספציפיים. אני מאד הסתדרותי בעניין הזה.

אני יכול להמליץ על אתר מעולה בשם Zoomap. כשמזינים באתר כתובת מדויקת הוא מראה צילום של הבית. כך למשל, אם מחפשים דירה, אפשר לראות איך נראה הבניין מבחוץ ולהחליט אם הוא מתאים או לא. זה האתר הכי מוצלח שגיליתי לאחרונה, אבל לא בזכות שיטוטים, החבר שלי אחותי גילה לי אותו.

כמי שמעיד על עצמו כמכור לדימויים, פועל יוסף קריספל (32) לפי ארסנל עצום של דימויים שהוא אוסף מאנציקלופדיות, עיתונים, ספרים, האינטרנט ואינספור צילומים שהוא מצלם. הציור, הוא מציין, הוא המקום שבו הוא מנסה להגיב לדימויים, למצות אותם ולעבור לבא בתור בכדי להתקדם.

האופן שבו הוא עוסק בדימוי משתנה ומתרחב בסדרות הנושאיות שהוא מציג בשנים האחרונות. "בתחילת דרכי פעלתי נגד המסורת הציורית, הבונה גוף עבודות שניתן לזיהוי", הוא אומר, "היום אני עושה מעין 'זום-אין' לקבוצות של דימויים ובוחן אותם באופן שונה".

לפני שנתיים הציג קריספל, שזכה גם בשנה שנסתיימה לה זה מכבר בפרס האמן הצעיר מטעם משרד החינוך, סדרה של אישונים וליקויים במוזיאון הרצליה. בסדרה זו עסק בעיוורון הראייה ועיוורון המאורות. אחריה הגיעה הסדרה "Dead C" (במסגרת "חי, צומח, דומם", תערוכת בוגרי תואר שני בגלריה בצלאל, 2004), שעסקה במות הראייה.

בסדרה "האלבום השחור" (שהוצגה בגלריה גורדון ב-2005) הוא ניסה "לנצח את כוחו של הצליל באמצעות הדימוי המת". בסדרה זו הוא עסק בעולם המוזיקה; דיוקן של פוצ'יני על ערש דווי, אולם, גבר שר א-לה מוריסי וכלי נגינה שהגיעו מספר שעוסק בתולדות המוזיקה. הכלים והצלילים נעקרו מתוכן האודיו שבהם, ונותרו לעמוד דוממים על הבד, שקטים ומסורים לסיטואציה הוויזואלית החדשה אליה נקלעו. כך הם הפכו, הלכה למעשה, לכלי משחק בעולם הדימויים של קריספל.

לאחר שתי תערוכות יחיד ("הגן" במוזיאון חיפה ואותו אלבום שחור בגורדון) ושתי תערוכות קבוצתיות בהן לקח חלק במהלך 2005 ("געגועים לפריז" בגלריה עין הוד ו"רעב" בגלריה קלישר), עומד קריספל בימים אלה להציג את הסדרה "אני, בוטניקה" במוזיאון הרצליה. בפרויקט זה איגדה האוצרת, דליה לוין, 14 תערוכות של אמנים ישראלים ובינלאומיים תחת תימת היער והאסוציאציות שהוא מעורר בתוך האמנות.

סדרת הציורים של קריספל מגיעה היישר מדימוייו של מגדיר צמחי ארץ ישראל, והיא מתאפיינת בבדים צהובים וגדולים ובדימויים בוטניים אפרפרים, שנוטפים מטה, כמעט מתוך הבד. קריספל שומר על האסתטיקה שבה הם מופיעים על גבי דפי הספר. "נדמה לי שבסדרה זו הצמחים מנסים להתרוקן מעצמם, ולשוב ולצמוח מעצם היותם ציור", הוא אומר. צבעם האפור של הצמחים, המשווה להם אופי כמעט שרטוטי, כמעט מעקר אותם מ"צמחיותם" ומנציח את היותם אובייקטים שמוקדשים באופן טוטאלי למשחק בדימוי.

לדידו של קריספל, ההתערבות היחידה שלו בדימויים היתה בכך שהפיח בהם חיים מחדש באמצעות נוזלים מלאכותיים של צבע. קריפסל מסביר את הבחירה בצהוב על ידי אינסטינקט אסוציאטיבי, "בתחילה הגיע הצהוב מדפיו המצהיבים של הספר, "אחרי כן הוא הזכיר לי את היובש של המדבר, ולבסוף שמתי לב שכמעט כל פרחי הבר בארץ הם צהובים. לכן אני מקפיד לתת לאינסטינקטים שלי להכתיב את הדברים, הם תמיד חזקים מהמחשבה היבשה".

מוזיאון הרצליה, פתיחה - 7.1, מוצ"ש, 20:30