מריונטה

למרות שהוא מתחזה לאלבום לואו-פיי של זמרת צרפתייה ביישנית וחמודה להפליא, "I killed My Best Friend" של לה ווליום קרב (Le Volume Courbe) הוא בעצם פרויקט שמאכלס בתוכו סופר-גרופ מטורף, שמרשים בליין-אפ שלו כמעט כמו הגורילז.

לה ווליום קרב הוא פרי מוחה המתקתק של שרלוט מריונה - זמרת שהגיעה ללונדון מעיירה צרפתית קטנה, ושוקדת בביתה הקט על אלבום הבכורה שלה בעשר השנים האחרונות, כשההבדל בינה לבין 500 אלף הסינגר/סונגרייטריות האחרות בעולם, הוא בשחקני החיזוק שהיא מחביאה מתחת למיטה: קווין שילדס וקולם אוקיוסויג ממיי בלאדי ואלנטיין, הופ סנדובל ודיוויד רובאק, שהם בעצם מאזי סטאר, מרטין דאפי מפריימל סקרים וקית טניסווד מטו לון סורדסמן.

קווין שילדס עשה כאן המון. הוא עזר בכתיבה, ניגן והפיק. למעשה, זהו האלבום המלא הראשון שהוא שותף לו מאז ימי מיי בלאדי ולנטיין, וזה מסקרן במיוחד לאור ההתעוררות העכשווית של צליל השוגייזינג (M83, אולריך שנאוס, האנג'ינירז), שהוא היה אביו ומולידו. רק שלא תמצאו פה שטיחים אפופי עשן ומלאי אפקטים של גיטרות וגם לא התפרצויות מפתיעות שיעירו את השכנים, אלא תאזינו למוזיקה מהפנטת ועדינה להפליא, מינימליסטית, אקספרמנטלית ומאוד אקלקטית.

אפילו שרלוט עצמה מתקשה להגדיר את יצירתה. בראיון למורנינג סטאר הבריטי אמרה: "אני חושבת שזהו אלבום Pאנק באופן מסוים (בגישה – א"ע). זה בטח לא רוק והאמת היא שאני לא מרגישה כמו מוזיקאית אמיתית בכלל. אפילו לא כמו זמרת אמיתית". בהמשך טענה כי היא משתדלת ליצור מוזיקה ללא השפעות חיצוניות: "אני לא יכולה להעתיק מאף אחד כי אין לי את הידע הטכני בשביל זה ולכן מה שאני עושה הוא מיוחד. חוסר ניסיון נותן לך יותר חופש".

אבל כמו שכבר הדגשנו, את הידע הטכני היא מקבלת מהמון ידיים מוכשרות ומנוסות, ולמרות שלא העתיקה דבר והצליחה ליצור אלבום יפהפה וייחודי למדי, היא לא פועלת בממד תרבותי מקביל: מניקו היא לוותה את האווירה הניסיונית המרחפת, מדניאל ג'ונסטון את אווירת חדר השינה החודרנית, מחנה האקלברג את הקלילות המחויכת, מבריג'יט ברדו את המבטא הצרפתי המושלם, ומסצנת הפולק הנוכחית את הפשטות הכובשת שמלווה בפריקיות פרועה.

שני השירים הראשונים, "Harmony" עם הקסילופון והגיטרה האקוסטית ו-"Papillion De Nuit" הסרג' גינסבורגי, כבר יצאו ב-2001 בלייבל פופטונס של אלן מקגי ו-1000 העותקים שלהם נחטפו תוך שבוע אחד. גם השירים החדשים לא מאכזבים. ב-"I Shall Skip Your Judgment" ו-"Through This Time" היא נעה בין גרסה מסוממת של סטינה נורדנסטם אל דמותה של ילדת גן נטולת ביטחון עצמי, ב-"Who Are You" היא נשמעת כמו מפגש פסגה איזוטרי בין Colleen לגרינפוט בלופוט וב-"The Mind Is A Horse" המרטיט, היא שרה על התקפות החרדה שמהן היא סובלת בחמשת השנים האחרונות, תוך כדי הדגמות ווקליות.

אבל שלושת השוסים האמיתיים הם שיר הנושא, שבו מספרת שרלוט (בקריצה) על כך שרצחה את אמא וחברה הטוב ביותר (אלה שישקיעו ויקנו יקבלו על הדיסק גם את הקליפ, שבויים ע"י סטיב מייסון מהבטא בנד), "Hanging Around" שזכה בהפקת גיים-בוי מדבקת, ו-"Ain't Got No… I Got Life", בו היא מחדשת את שירה של נינה סימון מהמחזמר "שיער" בצורה איטית ומקסימה ובליווי פסנתרו של מרטין דאפי.

מוזר שאלבום שמפוצץ בכל כך הרבה הפתעות וסגנונות מצליח להישמע כל כך אינטימי, ויותר מכך, לא מקבל כמעט חשיפה, למרות שהוא מגובה ע"י הלייבל של [[דיימון אלברן]] ומציג בחורה סקסית מצרפת. יצירה שכזו הייתה אמורה לדחוף את שרלוט אל זרועות המבקרים והקהילה האלטרנטיבית, אך בינתיים היא סוכריה אקסקלוסיבית שרק מעטים נהנים ממנה, וחבל.

לה ווליום קרב, "I Killed My Best Friend" (הליקון, Honest Jons)