ניו יורק דולס

האלבום החדש של הסטרוקס נמשך 52 דקות – כמעט כמו שני האלבומים הקודמים של הרוקרים הניו יורקרים ביחד. השירים ארוכים יותר, העיבודים נקיים ועשירים יותר, וג'וליאן קזבלנקס הסולן כבר לא נשמע כאילו הוא משדר מתוך ווקי טוקי מקולקל. אפילו חברי הלהקה עצמם נראים קצת פחות אנורקטים, וגם באגף הגרפי נרשמה התנפחות – החוברת שמצורפת לדיסק נפרסת על פני 36 עמודים.

זה לא שאחרי שני אלבומים פיגוזיים הסטרוקס נהיו יו-2 והחליפו את הPאנק-פופ-רוק המגוייד והמלוכלך ברוק דשן לכל המשפוחה או ביומרנות מטורפת. שירים באורך שבע דקות על יחסי אדם-מכונה לא תמצאו כאן. אבל משהו מוזר בכל זאת קרה לסטרוקס בשנתיים שחלפו מאז אלבומם הקודם, "Room in Fire".
ההתחלה של "First Impressions of Earth", החדש והשלישי, מבטיחה. שלושת השירים הראשונים באלבום הם כל מה שאפשר לבקש מלהקת רוק בכלל ומהסטרוקס בפרט. השירים הראשון והשלישי הם אינסטנט-קלאסיקות סטרוקסיות, עם הדים לבלונדי, וביניהם משובץ הסינגל המוצלח והמקפיץ "Juicebox". עוד קצת קדימה, "On the Other Side", השיר החמישי, מפתיע בגרוביותו. זה הדבר הכי קרוב ללהיט פופ שיש פה. "Ask Me Anything", שממוקם באמצע האלבום, מפתיע בכלל – בלי גיטרות, בלי תופים, רק הסולן ג'וליאן קזבלנקס ומשהו שהוא כנראה מלוטרון או סינתיסייזר שמכוון לנגן כינור או קלרינט שנשפכה עליו וודקה. העסק מזכיר את הדיוויין קומדי אחרי חודש בצינוק, בלי מקלחות. לזה קוראים התפתחות מעניינת.

אבל בדיוק פה העסק מתחיל לקרוס. "Electricityscape" הוא שיר מוזר שעוד לא החלטתי אם אני אוהב או שונא. אחריו הקצב יורד, ואיתו צונחת רמת העניין. ששת השירים האחרונים בדיסק פשוט מבאסים. איטיים, מנומנמים ומשעממים. הסטרוקס נשמעים בחצי הזה של האלבום כמו עוד אחת ממיליון החקייניות שלהם, בלי שום דבר מיוחד או חדש להציע לאנושות. וכך, מה שמתחיל כהבטחה גדולה מסתיים עם טעם חמוץ בפה. בעוד שבאלבומים קודמים הסטרוקס ידעו תמיד לחתוך פזמון אחד מוקדם מדי, והשאירו שירים של מקסימום שלוש דקות וחצי עם טעם של עוד, כאן התחושה היא של שובע מוגזם, של ניסיון להאביס. 14 שירים, באורכים של עד ארבע דקות וחצי – מה זה פה, אלבום חדש או אנציקלופדיה בריטניקה?

אולי זה קשור לעובדה שקזבלנקס התחתן, הבסיסט Nikolai Fraiture נהיה אבא, וגם המתופף פבריציו מורטי כנראה הולך להתמסד – מדורי הרכילות דיווחו שדרו ברימור זוגתו נצפתה מודדת שמלות כלה. אולי ההסבר טמון בהחלפת המפיק – דיויד קהן (כהנא?) במקום גורדון רפאל שהפיק את שני הראשונים. ואולי זה בכלל הרצון של הסטרוקס לכבוש סוף סוף את מכורתם, אמריקה, שהביא אותם לייצר אלבום ארוך ו"מסודר" יותר מקודמיו.

מה שלא תהיה הסיבה, בשורה התחתונה מדובר באלבום סכיזופרני ממש. יש בו לא מעט שירים טובים, מיוחדים ומלהיבים, אבל גם הרבה שירים שהם לא. חציו הראשון מוצלח וחטוב, אבל אז כנראה נגמר לחבר'ה הכוח, נפל המפרט, ובחוסר חשק הם ניסו לסחוב עוד כמה שירים, לא ברור למה. קשה לוותר על המחשבה שעם קצת חיתוכים במקומות הנכונים, כולל ויתור על השירים הפחות מוצלחים (בשביל מה יש בי-סיידים?), האלבום הזה היה יכול להיות הרבה יותר קולע. במתכונתו הנוכחית, ולנוכח הרמה אליה הורגלנו בעבר, לא נותר אלא לתהות: Is this it?

הסטרוקס, "First Impressions of Earth" (הד ארצי, Sony-BMG)