הו, הא. מי זה בא?

מבחינה פורמלית, האיש שממלא בפועל החל מאמש את מקומו של אריאל שרון כראש הממשלה הוא אהוד אולמרט. עם זאת, נכון לעכשיו, האיש הבולט ביותר בחברה הישראלית, והיורש של שרון מבחינה ציבורית הוא אדם בשם ארקדי גאידמק, שהיה עד לפני חודשים ספורים אלמוני לחלוטין, ושעדיין איש אינו יודע איך מבטאים נכונה את שמו. כל כך אלמוני היה גאידמק עד לא מזמן, שכל אימת שאוזכר שמו במדורי הכלכלה, על פי רוב במוספים בהם נסקרה רשימת עשירי ישראל, צוין כי מדובר באדם שחרד לפרטיותו. אתמול, בתום מסיבת העיתונאים המי יודע כמה של אותו אדם צנוע, אחרי עוד יום שבו העמיד מדינה שלמה על הרגליים, הוא אמר: "ראש ממשלת ישראל קיבל היום רק חמישה אחוז מתשומת הלב התקשורתית, ואני את 95 האחוז הנותרים, כך שאני ראש הממשלה בפועל". כעבור מספר שעות איזן שרון את התמונה, בנסיבות טרגיות, אבל האמירה של גאידמק מקבלת הבוקר משמעויות חדשות.

קווי הדמיון בין שרון לבין גאידמק רבים, אבל העיקרי שביניהם אינו נוגע ישירות להם, אלא לנו: הן שרון והן גאידמק השתלטו על סדר היום הישראלי, איש איש בתחומו, משום שנכנסו לואקום. ישראל של המילניום החדש היא מדינה שאינה מאמינה בדבר, זולת הכמיהה להצלחה אישית ועשיית כסף, תוך אדישות מוחלטת לכל השאר. שנים ארוכות של אינתיפאדה גנזו את חלומות השלום; מצד שני, העייפות מעול השטחים ומהעיסוק במצב הבטחוני גדולה לא פחות. תוסיפו לכך שנים ארוכות של טלוויזיה רב ערוצית ואת קצב האירועים המטורף בישראל, ותקבלו מדינה שאינה זוכרת מהיכן היא באה, ואין לה אפילו מושג קלוש לאן היא הולכת. זו חברה נטולת בסיס, כזו שאפילו האתוסים השקריים שאיחדו אותה אינם תקפים עוד. במצב עניינים כזה, כשכמעט אף אחד אינו יודע מהו הדבר הנכון לעשות, נותר רק לשאת עיניים לדמות חזקה – בזכות עוצמתה הפוליטית, במקרה של שרון, או הכספית, במקרה של גאידמק. אחד אמור לחולל במו ידיו מהפך מדיני במזרח התיכון, השני אמור להחיות בכוח כספו ענף ספורט מקרטע, השרוי במשבר עמוק, ועל הדרך לבדר את סלבריטאי המדינה במסיבה של השנה.

שרון היה לאבא של כולנו. גאידמק מיתג את עצמו בתוך שבועות ספורים כדמות המשפיעה ביותר בספורט הישראלי. במקרה של שרון, בחברה שהתודעה ההיסטורית שלה מתחילה פחות או יותר אתמול, אין כל משמעות לממצאים ארכיאולוגיים מ-1982. גאידמק, לעומת זאת, הגיח לחיינו לפתע ביולי, וכעת קשה לדמיין את עולמנו בלעדיו. כמו שרון, הוא שולט לחלוטין בתקשורת, לא רק זו הספורטיבית, מנווט אותה לצרכיו ומנצל את עוצמתו כדי לייצר כותרות וספינים על בסיס יומי. כמו במקרה של ראש הממשלה, העבר האפל כמעט מיטשטש. הלבנון של גאידמק הן עסקאות הנשק המפוקפקות, שבעקבותיהן הוא מבוקש בצרפת. שחיתויות? משטרת ישראל הרי נתפסת כגוף נודניקי ומרושע, שרק רוצה לחבל בדרכם של המצליחנים. העובדות נדחקות לאחור, כשאת החזית תופס הרעש התקשורתי שגאידמק מייצר בלי הפסקה. עד כדי כך נשכח עברו, עד שמאזן גנאים, יו"ר בני סכנין, קבוצה נוספת שבה גאידמק תומך, הגדיר אתמול את האדם שהתעשר מעסקאות נשק כ"איש שלום". גם שרון הפך ל"איש שלום" בעקבות ההתנתקות, כשהמדיניות הצבאית הכוחנית שהוא נקט ממש במקביל נדחקה לקרן זווית. שניהם נחשדים בפרשיות שחיתות, אבל בחברה שבה אין הבחנה בין טוב לרע, הטענות על רדיפה פוליטית זוכות לתהודה רבה יותר; לשניהם היה כלי נשק מוכן כדי להדוף כל בדל ביקורת: שרון התנתק, גאידמק התחבר ותרם סכומים עצומים לארגונים פילנתרופיים.

ולבסוף, הגורם העיקרי לעוצמה של שרון וגאידמק טמון בעובדה ששניהם אנשים נטולי אלטרנטיבה, לא פרסונלית ולא תרבותית. שרון החליף בשלטון את אהוד ברק, גאידמק הגיע במקום דמות כמו מאיר פניג'ל. למרות הפער האנושי בין ראש הממשלה לשעבר ליו"ר בית"ר לשעבר, שניהם כשלו בתפקידם באופן גורף. ברמה התרבותית, בשני המקרים לא היו נורמות מוסריות שיכלו לעצור את מחליפיהם או להפחית במשהו מעוצמתם. התקשורת, כמובן, שיתפה פעולה בחדווה עם שניהם. אלא שהעובדה שכמות כה גדולה של אנשים עומדת מאחוריהם ותומכת בהם, עד כי קולות האופוזיציה נתפשים כסהרוריים, אינה אומרת דבר על יכולתם להביא לשינוי. אמש התברר עד כמה שבירה העוצמה של שרון, שכנראה כבר לא יוביל את ישראל לפתרון מדיני. איומי העזיבה של גאידמק מוכיחים שהתקווה כי אדם אחד יציל את הספורט הישראלי שבירים באותה מידה.