לא מסוגלים להקליט שיר רע

בסטרוקס יש משהו שגורם למבקרים ולגיקים של מוזיקה לסלוד מהם כאילו היו מחט נגועה בחיידק אפריקאי. כנראה שקשה לתפוס שהילדים שהיו המאגניבים בתיכון, לא שוקעים היום באבטלה ובהתרפקות על העבר. להיפך, הם יוצרים מוזיקה בת זונה, ומעבירים את יחסי הכוחות הזכורים לרעה מן התיכון אל החיים האמיתיים, בהם הגיקים היו אמורים להיות החכמים, העשירים, ואלה שבעצם משיגים בחורות.

מהאלבום הראשון היה קשה להתעלם ופרגנו להם. כשהגיע השני, הדעות היו חלוקות, אבל רבים הודו שהוא היה פיצוץ בדיוק כמו קודמו. עכשיו הגיע השלישי - בוגר יותר ומחוספס יותר ושם טענה חדשה על השולחן: הסטרוקס לא הולכים לשום מקום, כי הם לא מסוגלים להקליט שיר רע. בכל שלושת אלבומיהם, שיר אחרי שיר, פזמון אחרי פזמון, הם נשמעים טוב יותר מכל אחד אחר שמרעיש עם גיטרה בשנים האחרונות.

דורון חלוץ התלונן כי השירים ארוכים מידי: "14 שירים, באורכים של עד ארבע דקות וחצי – מה זה פה, אלבום חדש או אנציקלופדיה בריטניקה?". המילכוד כאן ברור - אם השירים היו שירי פופ קצרים כבעבר, התלונות היו על כך שהסטרוקס דורכים במקום ומסרבים להתחדש. לא הייתה סיבה "לחתוך פזמון אחד קודם" בשירים, כי רוב השירים לא במבנה הפופי הרגיל של הסטרוקס – הם מורכבים יותר, הגיטרות מתפרעות, השירים משתנים בתוך עצמם, ובעצם יש כאן מלא ניסיונות חדשים, שלא סולדים מהסאונד המעולה שליווה את הסטרוקס בעבר.

בשנתיים שעברו מאז "Room On Fire", קולו של קזבלנקס השתפר פלאים, ויכולת הכתיבה שלו קפצה איזה 14 מדרגות. נכון, עדיין אין כאן דיונים פילוסופיים מדהימים, אבל קיבלנו מלא תובנות פשטניות שבאות לכולנו ברגעים שבו האלטר-אגו מתפרץ: "אני שונא את כולם, אני שונא את עצמי על כך שאני שונא אותם", "רגשותיי יותר חשובים מרגשותייך", "זה לא שאני לא אוהב אותך, זה שאני לא ממש בטוח", ועוד רבים בסגנון.

גם אם לא כל השירים הם ברמה הכמעט מושלמת של "On The Other Side", "15 Minutes", "Juicebox" ו-"Heart In A Cage", מאכזבים הם לא – הם נותנים בראש בגדול, והופכים לטובים יותר בכל שמיעה. כשהדיסק הזה מתנגן, החדר שלי ממש און פייר.

הסטרוקס," First Impressions of Earth" (הד ארצי, Sony-BMG)