נירוונה, Come As You Are

קורט קוביין. כן, זה היה רק עניין של זמן עד שפינתנו הצנועה תגיע אליו. לכאורה הקונצנזוס האחרון של של הרוק, כוכב שמסיים שושלת של גיבורים שמתחילה באלוויס ועוברת דרך הסטונס והפיסטולס. האיש שהציל את ענף הגיטרות בניינטיז והזריק לו מנה אחרונה של כשרון ואותנטיות רגשית.

אז... זהו. יש מצב שלא. אין ויכוח על ההשפעה של נירוונה על מהלך החצי הראשון של הניינטיז, אבל האם הגראנג' היה רעיון כזה מוצלח? האם סגנון שהפך את הרישול והעצלנות לסמלו המסחרי הוא משהו שאנחנו רוצים להוריש לדורות הבאים, או אסון מוזיקלי ואסתטי מהחמורים בדברי ימי המוזיקה?

זה באמת לא יהיה הוגן להאשים את נירוונה בלהקות כמו סטון טמפל פיילוטס, קריד, בוש וסילברצ'ייר. אחרי הכל, "Nevermind" היה באמת תקליט שהוא הכל חוץ ממרושל – הוא היה מהודק, רעב, אנרגטי ומפוצץ במלודיות קליטות שבריטני ספירס היתה מפציצה את סטוקהולם בשבילן. אלא שההצלחה הזו גבתה מחיר כבד מאוד. כבד מדי.

"Heart Shaped Box", למרות שכרונולוגית הוא מתוך התקליט השלישי של נירוונה, הוא סימפטום קלאסי של משבר התקליט השני. מודעות עצמית גבוהה מדי למה שגרם לך להצליח, ניסיון לשחזר את הנוסחה אבל גם יומרה לעשות זאת אחרת, שבסופו של דבר מחבלת אנושות בתוצאה הסופית. לכאורה הכל כאן – הבית השקט והפזמון הרועש, סולו גיטרה עקום, הזעם של קורט שלועס חלק מהמילים באופן שהופך אותן לקלאסיקות אבטיח (אתר באינטרנט עם פרשנויות מצחיקות לשירים) והפסיכוזה המרומזת (או לא כל כך מרומזת).

רק שגם כשהאריזה היא דומה, כשפותחים אותה, מגלים שאין באמת שיר בתוך הקופסה. הלב של נירוונה כבר לקה בשלב מתקדם של דלקת ממאירה. נירוונה הפכו ליקירי המדיה, הצעצוע של אם-טי-וי, והם חשבו שהם יכולים לנצל את הכח והבמה שניתנה להם כדי לבצע אקט חתרני כביכול – הקליפ של "הארט שייפד בוקס", שהוא חלק בלתי נפרד מהשיר, הוא תצוגה של דימויים דוחים במיוחד. ישו יווני זקן עם כובע סנטה קלאוס נצלב כשעורבים מנקרים בבשרו, עוברים תלויים כמו פירות מעצים ואישה שמנה שאיבריה הפנימיים תלויים עליה מבחוץ, ותוסיפו לזה את קורט ששר על זה שהוא יאכל את הסרטן שלך (המחלה, לא הצבת) כשתהפכי לשחורה. פיכס. רק שאם-טי-וי פשוט הפכו את השיר הזה לקליפ השנה שלהם, וכך בחיבוק דוב חנקו את כל השפיצים.

מה שהכי בולט בקליפ ובשיר, הוא שקורט קוביין ולהקתו נראים ממש סובלים. הם לא רוצים להיות שם, בפסגת הפופ העולמי, בימי הצילום המפרכים עם צוותי הצילום המתלהבים שמתרוצצים סביבם עם איפור, אביזרים וציוד, עם הראיונות הטראנס אטלנטיים המרוכזים, עם הפפראצי, עם הבאזז הבלתי פוסק שלא השאיר להם זמן, חשק או אנרגיה לכתוב שירים טובים. ב"הארט שייפד בוקס" אפשר לראות ולשמוע את האומללות של להקה שרק מנסה לצאת ידי חובה, שמבינה שהתקופה הכי טובה ומהנה בקריירה שלה כבר נמצאת מאחוריה. ואם הם סובלים כל כך, למה שאנחנו נהנה?