סבון שיודע שהוא סבון

שני הוריו של דייב אגרס נפטרו בהפרש של כחודש זה מזה בהיותו בן 21, שניהם ממחלת הסרטן. מסיבות שונות, נטל הטיפול באחיו בן השמונה טוף נפל על כתפיו הצעירות והלא מנוסות, ובאחת הוא הפך מצעיר רגיל ותאב חיים ליתום ואב. התוצאה היא מסע נועז, זועם ומחוצף של שני האחים כיחידה אחת נגד כל שאר העולם, בניסיון להתבגר יחדיו בו בזמן ששניהם שואפים להישאר עוד רגע אחד ילדים חסרי אחריות. כל האמור לעיל קרה במציאות; זהו סיפור חייו של אגרס, אותו הוא שוטח בפנינו בספרו "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" . קל מאד לפנות ראשית לשם הספר היומרני, ולטעון שאף שזו אכן יצירה קורעת לב לעיתים, אין מדובר במעשה גאונות, אבל מעבר להיות פתרון זה קל מדי – הוא גם אינו משמר את ההישגים של אגרס, שאינם גאוניים אך הם בהחלט מעוררים הערכה.

אגרס פותח את הספר באחת הפתיחות המשעשעות והמבריקות ביותר שנכתבו על ידי כותבים צעירים בשנים האחרונות: במעין הקדמה שהיא חוברת הנחיות לקריאת הספר אגרס חושף נקודת השקפה צינית וחדה כתער, אך כזו שמודעת לעצמה לחלוטין ובהצהרה גלויה. מעטה הציניות יורד בבת אחת מייד עם סיום ההקדמה ותחילת הפרק הראשון, ואף שהוא חוזר במידות כאלה או אחרות לאורכו של הספר, אגרס מגדיר את עצמו על ידי שימוש במעבר זה כדמות היתום הקלאסית: תחילה הוא מניילן את עצמו, אוטם את עצמו לכל סוג של השתתפות בצערו, דוחה כל אופציה לרחמים, ועושה זאת בזעם עצום שנועד להרחיק מלכתחילה כל מי שיכול לגרום לו להרגיש שוב, ולהיפגע שוב. רגע אחד אחרי כן הוא פוער את חזהו וחושף את עצמו, את ליבו ואת נשמתו באופן מוחלט וחסר חרטות בפני הקורא, משווע לחום ולאהבה.

אגרס מתאר את מותם של הוריו מבלי לחסוך מהקורא אף פרט ומגיש לו את המציאות בלי כל ייפוי או קישוט מזויף. בצורה דומה הוא מתאר את מערכת יחסיו עם אחיו, הכוללת אלימות שרירותית מצד אחד אך נכונות אינסופית להקרבה ונאמנות מוחלטת מצד שני, את תשוקותיו המיניות וגם את הרשע הקודר שמאפיין לעיתים את מעשיו, המוצדקים כמעט תמיד על ידי שימוש דמגוגי בטיעון מות הוריו.

נדמה שיהיה נכון להגדיר את אגרס כשייך לדור ה-X, דור אבוד ומבולבל שאיבד כולו, לפחות מבחינה ההרגשה, את הוריו ואת מערכת הערכים שדור ההורים הנחיל לו, אבל אגרס עושה יותר מזה: בעוד שדור ה-X מסוגל אך ורק לניוון ולהרס מכוון עד ניהיליזם כמעט, אגרס טוען שהוא מנסה לצאת ממעגל זה ולמצוא את הדרך למשמעות ולהתבגרות. לפעמים נדמה שהוא מצליח בכך, אך פעמים רבות נדמה שאגרס פשוט מתוחכם יותר מכותבי דור ה-X האחרים. בעוד שאלו השתמשו בציניות שלהם ככלי, אגרס משתמש דווקא במודעות העצמית שלו לציניות שלו ככלי. במעין הפוך על הפוך, עצם ההצהרה על המודעות העצמית מאפשרת לו להשתמש שוב ושוב באירוניה מבלי שזו תיתפס כאמצעי להגנה רגשית עצמית. כשהקורא מבין זאת, הוא תוהה עד כמה באמת אגרס מנווט אותו בערמומיות כשהוא גורם לו להשתתף בצערו.

התשובה היא שזה כלל לא משנה: מדובר בבחור צעיר וכישרוני עד מאד, שיודע לכתוב היטב, שמצליח להיות מקורי בסגנונו ובבניית המסגרת הסיפורית, גם אם בניית גוף העלילה עדיין לוקה אצלו בחסר, ושמסוגל לחבר רצף ארוך ונסער של מחשבות בצורה נגישה ולא מעיקה, ובד בבד לגרום לקורא להיקרע מצחוק ולהיקרע מכאב ומצער. האם העובדה שמדובר, בסופו של דבר, במניפולציה נוספת אמורה לשנות? נראה שלא. גל הסינוס הזה של מצב הרוח, למרות שהוא נע משיא של עצב לשיא של שמחה בתדירות מסחררת, נשאר יעיל מאד, בין אם הוא נאמן למקור ובין אם הוא רמייה אחת גדולה.

החיסרון הגדול של הספר הוא אורכו; הטכניקה של אגרס נעשית בסופו של הספר למעייפת ומטרידה, ורצף המחשבות העמוס מפסיק להיות חינני וגמיש והופך לנוקשה. גם הארס-פואטיקה הצינית של אגרס, כשהוא מדבר עם דמויותיו כדמויות בספר ולא כבני משפחתו או כחבריו במהלכה של העלילה, מפסיקה בשלב זה להיות מקסימה ונדמית כתרגיל המוגש למרצה בקורס כתיבה יוצרת אוונגרדית. במיוחד מיותר הפרק שהוא ראיון הקבלה של אגרס לתוכנית "העולם האמיתי" בMTV. הקפיצות המהירות מהתערטלות מנטאלית מתמסרת להושטת תמרור עצור גדול אל פני הקורא נהפכות למעושות מכדי להתקבל כאותנטיות. עורך טוב היה מבהיר לאגרס שאת מטרתו הוא יכול היה להגשים ב-300 עמודים, ולהיפטר מ-170 העמודים העודפים. למרות כל זאת, במיוחד לאור העובדה שמדובר בספר ראשון, מדובר בהישג מרשים, ואף אם אינכם קוראים בדרך כלל, יש סיכוי סביר שדווקא ספר זה ימצא חן בעיניכם. נותר רק לחכות לשיפור בספר הבא, ואולי בו יגיע אגרס לגאוניות אמיתית.

דייב אגרס, "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה" (כנרת-זמורה-ביתן)