כשפתאום קופא החיוך

ביום שני, בימים שרוחנו עוד הוטרדה מעניינים פעוטים כמו קסאמים על הנגב המערבי, הגיש ערד ניר, כבכל שנה, את סיכום השנה האזרחית בעולם. וככתבת קוריוז, כמתבקש בסיכומים שכאלו, ראיין כתבת של סי-אן-אן שתפקידה הוא להכין כתבות קוריוז מתבקשות. אתם יודעים – לשאול אנשים ברחוב למה לגברים יש פטמות, או לתת לקופים בספארי לצפות ב"קינג קונג" ולחוות דעתם. "היית מוצאת נושאים לכתבות גם בקרב הפוליטיקאים הישראלים?", שאל אותה ניר. "בוודאי", היא השיבה בחיוך. "אריאל שרון נראה לי אחד כזה". "את יודעת", המשיך ניר באותו הלך רוח משועשע. "מאז האשפוז שלו הוא הירזה כמה קילו". לפתע הרצינו פניה של הסי-ן-אנית. "הו", אמרה ללא שמץ אירוניה. "בזה לא הייתי מעזה לגעת".

ובאותו יום שני, שנראה עתה כאילו התרחש לפני הרבה הרבה שנים בגלקסיה רחוקה רחוקה, נזכרתי שהמערכון הפותח של "ארץ נהדרת" השבוע היה בדיוק על הנושא הזה: טל פרידמן כאריק שרון, אוכל את כדורי הלוטו היוצאים מהמכונה שמטרתם לקלוע למשקלו האמיתי. וחשבתי שאם היתה אותה כתבת צופה במערכון הזה, היתה לומדת דבר או שניים על הגבול הדק שבין הוולגרי לסאטירי במדינת ישראל. אלא שמאז עברנו את יום רביעי בערב, שלימד אותנו שגם אם הקו בין וולגרי לסאטירי במדינת ישראל דק, הקו בין הקומי לטראגי דק יותר. וההבדל בין הרגע בו מתפשט חיוך מטופש על פרצופך בגלל איזה דיאלוג מגוחך ב"פיק אפ", לבין הרגע בו קופא אותו חיוך בבעתה על פניך – הוא שבריר שניה קטנטן. זהו אותו שבריר בו נכנסת לפריים שקופית "משדר חדשות מיוחד" וסודקת את מסך המציאות של מכונת האשליות.

ואין כוונתי, חלילה, לומר שאותה שקופית "משדר חדשות מיוחד" עצרה את פס הייצור של מכונת האשליות, או שנסגר כליל הפער בין המציאות על מסך המציאות לבין המציאות "הפיסית" (שיש המכנים אותה גם משום מה המציאות "האמיתית"). האירוע הטראגי שאנו חווים בעצמו הוא ההוכחה לכך: שכן אין פער גדול יותר בין היעדרו של שרון במרחב ה"פיסי" לנוכחותו חסרת התקדים במרחבי המסך – בארץ ובעולם. אבל, כמה אירוני ואכזרי כאחד, הנוכחות המוגברת על המסך מקורה דווקא בהיעדרותו הפיסית, ולכן היא גם מצביעה על הקשר בין השניים. קשר שכמעט נשכח מלבנו.

כי, אתם מבינים, ב-10 השנים האחרונות ביצעה המציאות על המסך – בישראל כמו בעולם המערבי כולו - התנתקות חד צדדית מהמציאות הפיסית, והחלה בדיאלוג פנימי עם עצמה: במקום לדווח על אירועים, היא יצרה אירועים. במקום לארח את מי שחשוב – היא קבעה מי חשוב. במקום מציאות - ריאליטי. היא החלה להתחרות במציאות, משימה לא קלה בכלל במקום כמו ישראל, המדינה שבה לומדים דבר או שניים על הקו הדק שבין דמיון למציאות. כי עד כמה שהדמיון פרוע, בישראל המציאות תמיד תהיה פרועה יותר, וכל פעם שתנסה להפתיע את הצופים יבוא איזה פיגוע, או חטיפת חיילים, או דין רודף, וירגש אותם יותר.

ואף על פי כן, נראה היה שהולך לה, למכונת האשליות. ולאט לאט היא בונה לנו על המסך מציאות חליפית, עד כי המציאות הפיסית כמעט ונשתכחה מלבנו. התנתקות? צאו לנו מהרשתית, אנחנו עסוקים ביהודה סעדו. מפץ פוליטי? עזבו אותנו באמש'כם, אליענה ואורון באמצע השוונג! ויש שיטענו, במידה לא קטנה של צדק, שדווקא המציאות הפיסית מסייעת למסך המציאות בהתנתקות החד צדדית. כי הרי, אחרי יום שגרתי של 22 קסאמים, 47 התראות לפיגועים ומבט אטום אחד של יחיאל חזן, מה טוב יותר מלשקוע בהר הכלום של רן ונינט, בערימת הגורנשיט של מיתר ואוולין, או אפילו במאבקה הוואקומי של הלנה בשלמה צוקרמן? היש התמכרות מתוקה מכך?

אלא שכל אזרח בישראל צריך להיות סמוך ובטוח שלעולם לא תימכר נפשו לעד למכונת האשליות. שגם אם ישקע בערימות השומדבר עד צוואר, תמיד יבוא אותו רגע שיעירו. תמיד יבוא אותו רגע, שיסדוק לו את המסך, שיציג את מכונת האשליות במלוא ריקותה, שיזכיר לו את הגבול הדק שבין הדמיוני למציאותי ובין הקומי לטראגי. אותו רגע שבו החיוך שהתפשט על פרצופו בגלל איזו דאחקה ב"אמא'לה", יקפא בבעתה על פניו. ובאופן אכזרי, על אף שאותו רגע תמיד יבוא בהפתעה – בעצם בואו לא יהיה שום דבר מפתיע. יהיה זה אותו שבריר שניה בו תיכנס לפריים השקופית "משדר חדשות מיוחד".