אפתח בהתנצלות מראש. האחת בפני הומואים, חירשים וחולות סרטן השד (הסברים בהמשך) והשניה, כלפי הפראיירים שבאמת מתכוונים ללכת לסרט הנוראי "עד שהמשפחה תפריד בינינו". ההתנצלות השניה היא גם בשם מפיקיו, על כך שבזבזו כסף, זמן ושרה ג'סיקה פרקר כדי לעשות מוצר נבוב, אדיוטי ומעצבן, וגם בשם הספוילרים שיבואו, כי אין לי שום עניין לשמור את העלילה בסוד. לא רוצים? אל תקראו.
לעלילה: מרדית (פרקר) היא אשת קריירה בתחום הפיננסים, שנוסעת בחג המולד להכיר את משפחתו של בן זוגה (דרמוט מולרוני, בעל שני מצבי הצבירה משעמם ומשעמם יותר). כל בני משפחת סטון הליברלית מניו אינגלנד הם משוחררי לשון ונו-רא אוהבים. בין הבת החצופה (רייצ'ל מקאדמס), להריונית השקטה (אליזבת ריסר) לבן המעופף והפרובוקטיבי (לוק ווילסון) יש גם את ת'ד, גאוות המשפחה תרתי משמע: הומו כמעט-חירש (ולאורך הסרט המשפחה מדברת בשפת הסימנים, יותר גרוע מהבחורה שמתחת לעמנואל הלפרין ב"מהיום למחר"). ת'ד חי באושר עם בן זוגו השחור וה-כ-י רוצה לגדל איתו ילד. המכבסה הניאו-הומואית של שני כמו-רפובליקנים-שלובשים-סוודרים-משובצים-ועושים-הכל-חוץ-מלהזדיין-בתחת-ולדבר-בלשון-נקבה שוברת כאן שיאים חדשים של ערבול וסחיטה.
משפחת סטון לא מסתדרת עם מרדית, המתח גואה והפיצוץ בלתי נמנע. בתווך מגלים שלאמא סיביל (דיאן קיטון המבוזבזת לעת זקנה) יש סרטן והאבא (קרייג טי. נלסון) טורח ללטף את מקום קטיעת השד שלה באירוטיות אוהבת. לאחר כמאה דקות מיותרות, מגיעות ארבעים דקות מיותרות עוד יותר, בהן הכל הולך לכיוונים מופרכים לגמרי (כולל סיפור על מישהו שהשאיר את הלב שלו באלסקה, אל תשאלו) ובסוף כולם מתכנסים, שנה אחרי, ונורא אוהבים אחד את השני. סוף.
ממש כמו ב"השמועה אומרת ש
" (הגרוע בפני עצמו), מככבת בתפקיד הראשי כוכבת טלוויזיה, כשמסביבה קאסט מכובד יחסית. ופרקר, כמו ג'ניפר אניסטון ב"השמועה" ולמעלה מזה, יותר ממפתיעה לטובה. מי שהקריירה הקולנועית שלה הייתה דלה ולא ממוצה, חסתה במשך שנים תחת כנפיה הנחשבות של רשתHBO ו"סקס והעיר" שלה. בתוך הגיבוב הצלולואידי הזה היא מבצעת את דמות הקרייריסטית האבודה והמאוהבת אך גם הקרירה והמפגרת חברתית, בדיוק חד. יכול להיות שזהו מזלה שהסרט כל כך גרוע ומאפשר להתמקד בביצוע המקסים שלה.
"עד שהמשפחה" פשוט לא מצליח להחליט מהו. לרגעים הוא סרט כריסמס, אחר כך הוא הופך למלודרמטי, שובר כיוון לקומדיה רומנטית, ומשומקום, בסיבוב פרסה, מגיעה לה סצינת סלפסטיק, הכל בגוגל-מוגל אחד של ז'אנרים, שכל אחד מהם מיוצג בצורה עלובה וחובבנית. כמבקרים אנו נוטים להטפל לבחירת שמות גרועה של מפיצים. במקרה הזה,"The Family Stone" - המשחק על שם המשפחה שבסרט ועל טבעת יהלום, שהיא מוטיב בסיפור (מגוחך קצת לתת קרדיט על מוטיבים לתסריט כה אווילי ומופרך) דווקא מיוצג לא רע עם השם הדבילי "עד שהמשפחה תפריד בינינו", שם שהוא לא פחות משדרוג של הסרט הכל כך, כל כך גרוע הזה.
לכל אורכו, נראה הסרט כאוסף אפיזודות תלושות ושבלוניות, שמחוברות בדבק נגרים מסריח. וכשתוהים מה יותר גרוע התסריט או הבימוי, בא תומס בזוקה וחוסך לנו את ההתלבטות. בזוקה כתב וגם ביים את יצירת המופת, וכשמו כן הוא. כלומר, ורוד (הומו, נו, הומו), וגם בעל טעם לוואי רע ומלווה בבדיחה לא מצחיקה. אומרים שלפני שהפך לבמאי, היה בזוקה מעצב חלונות ראווה או משהו כזה. כולי תקווה שבשדרות מלרוז וסאנסט עוד מחכה לו עבודה. העסק הזה של הסרטים, יו נואו, לא פשוט. עכשיו תסלחו לי, אני מרגיש צורך בלתי נשלט לכתוב צ'ק תרומה ל"אחת מתשע".
משפחרא
רותם דנון
8.1.2006 / 9:45