ישנם אמנים שמשהו בדרכי ההגשה, הכתיבה והביצוע הייחודיות שלהם, מעביר רמיקסרים על דעתם. אלה הם האמנים שנוטים לעמוד כנושאי לפיד המקוריות או הראשוניות בחזית מחנה הפופ, ועדיין הם מאתגרים את הרמיקסרים, שרוצים להמציא את האמנים האלה מחדש, למצוא דרכים אפילו מעניינות יותר לגשת אל המוזיקה שלהם. מיסי אליוט היא חביבת אנשי הרימיקסים, למשל, וכמוה גם אמינם ובק. בשנים האחרונות השלישייה הזאת זכתה לעשרות רמיקסים, דרך מאש-אפים לא חוקיים ועד לשמות גדולים וקוליים, שקיבלו מהם כסף טוב, כדי להציג פנים אחרות שלהם לעולם. בק בעצמו, בדומה למיסי אליוט, לא חדל להמציא את עצמו מחדש, לשנות צורה וגוון, להגיש מצבי רוח קיצוניים ואג'נדות שונות זו מזו. על אותו משקל, אני מנחש שאם תרבות הרמיקסים הייתה מתרחשת כבר בשנות השבעים, האובייקטים המועדפים עליה היו דייוויד בואי, מרווין גיי, לד זפלין, פרלמנט/פאנקדליק ורוקסי מיוזיק.
בק נתפס כאחד מאלה שמביא איתם את הבשורה בכל פעם מחדש. עם קריירה שזגזגה בין מצבי רוח קיצוניים, לא הופתענו שאחרי המסה קורעת הלב של "Sea Change", שיחרר האיש באביב 2005 את "Guero", שהושתת בעיקר על גרובים אווריריים, ושידר אווירה כיפית ומתחכמת. אלבום נחמד, אבל אכזבה קטנה בסטנדרטים של בק. להוציא את "Girl", המנון אביבי ושובה לב ואת "Broken Drum" המאיים והמרגש, ההפקה בתקליט נשמעה מיושנת ולא מאתגרת. האכזבה גדלה פי כמה, כשהתברר שמאחורי הקונסולה ניצבו הדאסט ברדרז, המזוהים עם הרפתקנות הפקתית. ללא ספק, היו שם שירים מוצלחים, אבל ההפקה עצרה את רובם מלהיות שטיח אחיד של גרוב ניינטיז סטנדרטי למדי.
עכשיו מגיע "Guerolito", אלבום חדש שכולו רמיקסים לכל שירי "Guero", ונשאלת השאלה, האם יש צידוק לקיום האלבום הזה ללא אחיו הבכור והקודם? יתרה מזאת האם אנחנו כמאזינים בכלל מסוגלים להבין מה אלבום הרמיקסים החדש הזה רוצה מהחיים שלנו ללא היכרות מוקדמת עם גרסאותיו המקוריות? השאלה הזאת עולה בעיקר משום ש"Guero", על אף תחושת ההחמצה שהותיר, הוא אלבום מאד ברור ומגובש מבחינת סאונד וגישה.
חוזליטו
כשנפתח "גוארוליטו" אנחנו מקבלים בחזרה את בק העשיר רעיונית ומוזיקלית, אבל עם חתיכת סמטוכה של רעיונות. הומלייף (מבית נינג'ה טיון) רמיקססו לפתיחה את "אי-פרו" (הסינגל והלהיט), ועשו ממנו סלט אלקטרוניקה ג'אזית, מתובל היטב בכינורות בלקניים, בנג'ו של קאונטרי ולא שכחו גם קצת מגיטרות הדיסטורשן של הגרסה המקורית. בלגן, אבל טעים. הרמיקס של איילנדס ל"Que Onda Guero" מעיף את הסטנדרטיות של המקור לטובת השתובבות קובנית צבעונית, על תופים אלקטרונים כבדים, שהופכים לביט שבור, איטי ומעוות. בלגן, כבר אמרנו. אולם אם יש פספוס מהותי בתקליט החדש, הרי הוא דווקא ברצועות הגדולות של קודמו. הרמיקס של אוקטט ל-"Girl" הוא לא פחות ממופלא, מתחיל כבלדת פסנתרים, הופך לרוק-אנ'-רול אלקטרוני וממשיך לפזמון פסיכדלי, אבל בדיוק שם, בקתרזיס של השיר, מוותר על השירה של בק, ומותיר אותי (לפחות), עם חצי תאוותי בידי. גם הרמיקס של בורדז אוף קנדה הוותיקים ל-"Broken Drum" מענג, אבל מוותר על הריף העוצמתי המרכזי של המקור, ומותיר את התחושה שזה היה יכול להיות יותר טוב.
הגוורדיה הססגונית והאקלקטית של המפיקים כאן מעידה על טיב יצירתו ואישיותו המוזיקלית הרבגונית של בק. הנה מגיעים גם אד רוק מהביסטי בויז, בגרוב ביסטי מצוין ל"בלאק טמבורין", שדרוג מהותי למקור, ומאריו קלדטו, שותפם היצירתי של הביסטיז, שממסטל את "Terremoto Tempo", והופך אותו לקטע מסתורי והזוי. אייר עושים רק טוב ל"Heaven Hammer", הופכים אותו לדרמה אלקטרונית קטנה, ומחזירים את הטובה לבק על שני רגעי החסד שהעניק להם ב-"10000hz Legend", אלבומם המרתק והמוצלח ביותר לטעמי. את הגוון האפל, שהוא גם הצד החזק של אלבום הרמיקסים הזה, ממשיך לספק אל-פי, איש קומפני פלואו ודף ג'וקס, ואחריו דיפלו, שמשדרג את "Wish Coin", שפתאום נשמע כמו קטע מינורי של צ'יק צ'יק צ'יק. סאבטל (שניים מחבורת קלאודד ואנטיקון) מעניקים פרשנות כבדה וכעוסה ל"Farewell Ride". ג'ון קינג משאיר בדיוק מה שצריך מהרוק המינורי המקורי של "רנטאל קאר" ואת השאר הופך לקטע אלקטרו מבדר.
בסופו של תקליט, גם הרמיקסים לא חושפים פה יצירה גדולה שהעולם פספס. לבק היו אסופות שירים משובחות בהרבה. אבל "גוארוליטו" כן מזכיר כמה יצירתיות ועניין יש באיש הזה, לכמה דרכים הוא מסוגל לפנות, וכמה אנשים חשובים וקסומים מוכנים לעזור לו בדרך הזאת. אז אם עוד לא שמעתם את המקור, למה שלא תתחילו ישר באלבום הרמיקסים, שאולי לא ישאר פה לנצח, אבל כתחנת מעבר, הוא עשוי לפתוח לכם את הסקרנות, לא רק לעתיד של בק, אלא גם להווה של אלה שרמיקססו אותו.
בק, "Guerolito" (הליקון, Interscope)