קטטר ממלכתי

בשבוע בו התנגשו חזיתית שני מטוסים במגדלי התאומים, היתה אמורה להיערך גם הפרמיירה לעונה ה~27 של תכנית הסטירה וההומור האמריקאית המופלאה "סאטרדיי נייט לייב". הזיהוי בין ס.נ.ל וניו יורק הוא מוחלט. בפתיח של התכנית שכבר הפך למיתולוגי מוכרזות בפאתוס המלים "Live from New York it's Saturday night", כשעל רקע תמונות של אתרים מפורסמים בעיר מוקרנים הפורטרטים של חברי הצוות. מהדורת החדשות שמוגשת באמצע התכנית, חושפת את הנוף של מנהטן, כאשר רוב חברי הצוות, כמובן, מגיעים גם הם מסצנת הסטנד אפ של ניו יורק. בפני ראשי אנ.בי.סי ומפיק התכנית לורן מייקלס עמד קונפליקט מוסרי מדרגה ראשונה- האם יש מקום לצחוק וסאטירה בזמן שהמדינה כולה כואבת? מייקלס, בולדוזר שמעולם לא הלך בתלם, בחר בדרך הקשה והלא קונבנציונאלית ומתחנפת, לשדר את ס.נ.ל דווקא בשעה הקשה הזו. מונולוג הפתיחה נמנע מלהיות קומי והוקדש לניו יורק, וכך גם האפילוג שבו התחבק כל צוות התכנית בדמעות, אולם בתווך שודרו המערכונים כפי שנכתבו ותוכננו. היה מצחיק ועצוב ובעיקר מרגש, אבל החזרת החיים למסלולם דווקא דרך ההומור, ודווקא כשכאב, היתה אחד הצעדים החכמים של ס.נ.ל שיצאה לאחת העונות הגדולות בתולדותיה.

ביום שישי האחרון לא שודרה התכנית "ארץ נהדרת" בשידורי קשת ובמקומה שודר הסרט "האח של דריקס" של דורון צברי, בכיכובו של טל פרידמן, חבר הקאסט של "ארץ נהדרת". ההחלפה הזו מגלמת בתוכה את כל הפרובלמטיקה בה נתונה התקשורת הישראלית מאז לקה ראש הממשלה אריאל שרון באירוע המוחי השני שלו, ביום רביעי האחרון. מצב של אנומליה שבה לא ברור מה מותר ומה אסור. בעוד שידורי הטלוויזיה הממלכתיים התכווננו מיד על מתכונת של שידור חירום מיוחד, שפתרה להם לפחות באופן זמני את בעיית התוכן (למרות שבאופן אישי אותי היה משעשע לראות מסך שמפוצל בין בית החולים בו שוכב שרון לבין בית החולים בו עוברת אפי, דמותה של אורנה בנאי, בדיקות גופניות ב"אמאל'ה"), עבור תחנות הרדיו המצב היה בעייתי יותר- איזו מוזיקה צריך לשדר? האם לעבור למתכונת של שירי פיגועים? האם לשדר כרגיל, הרי בכל זאת סוף השבוע מתקרב ומישהו כאן צריך לקחת החלטה גורפת בנוגע למדיניות מוזיקלית. כחלק מעבודת היום שלי, עברתי מיד על השידורים בתחנות הרדיו המוזיקליות השונות ומצאתי שם בלבול רב. ההיסוס היה קיים אצל השדרנים שהתקשו לכוון את הטון שלהם, ואצל העורכים המוזיקליים בנוגע לאופי המוזיקלי שיש לשדר. העובדה שמדובר במצב שונה בתכלית מכל מה שהכרנו- לצערנו גם בפיגועים וגם בהתנקשויות פוליטיות אנחנו כבר מיומנים- היא שהיתה בעוכריהם של מי שאמורים לקחת את ההחלטה. בסופו של דבר נדמה שננקטה על ידי כולם מדיניות של המתנה, שמערבת נימה של תוגה בתוך השידורים הרגילים. כך יוצא שאחרי "סופרסטאר" של רוני, אומרת השדרנית בקול נוגה שכולנו מתפללים לשלומו של שרון או שבאמצע משדר חדשות פתאום צץ אלי לוזון ומקדיש בשידור חי לרוה"מ את "לתת". אם נחזור לעניין "ארץ נהדרת" ו"האח של דריקס" נקבל צביעות תקשורתית ברמה הגבוהה ביותר- צחוק אחד שהוא אסור, על גבול החטא ולכן נגנז, לעומת צחוק מאופק רגיש ומאופק יותר, שמגובה בכיפה סרוגה.

גרוע מכך, לפתע כל ניסיון לדון בבעיות קונקרטיות שנוצרו עקב המצב החדש הופך ל"צהוב". שאלות כמו "איך משפיעה יציאתו מהמרוץ של שרון על מפלגת קדימה" או "האם באמת לקח שרון שוחד בחירות מבעלי הקזינו ביריחו?" נחשבות לחיטוט נקרופילי- פוליטי או דריכה על הגופה בטרם התקררה (או בעצם, בטרם נהפכה לגופה). הבעיה כאן היא הנסיבות. בדיוק כשם שההיתלות של מפלגה שלמה על אדם בן 78 עם משקל עודף (ומלפני שלושה שבועות גם אירוע מוחי) היתה מגוחכת, כך גם הניסיון של התקשורת לייצר כאן טרגדיה לאומית קולקטיבית (שלא לדבר על הניסיונות הדוחים לייצר קורלציה לרצח רבין) הוא פתטי. הרי המונח "הכתובת היתה על הקיר", מקבל כאן משנה תוקף. לא היה צורך לקרוא מפה פוליטית, או להבין לאן נושבת הרוח כדי להבין שייתכן ושרון, אדם שנמצא לקראת העשור התשיעי בחייו, שוקל כמו לוחם סומו בעל הרגלי אכילה שגם מקורביו מכנים כבריאים וסגנון חיים שרחוק מנזיר זן, עלול להימצא בסכנת חיים. פשוט היה צריך לפקוח עיניים (וטלוויזיה עם מסך רחב במיוחד כדי לראות את התמונה בשלמותה). הטרגדיה היא לא שלנו, אלא של מי שלא מינה לו בזמן תזונאי.

הדבר הכי מצחיק בכל הסיפור, או אולי הכי עצוב, תלוי איך מסתכלים על העניין, הופיע דווקא בסקרים שערך ערוץ 10, לפיהם המועמד שזוכה להכי הרבה תמיכה מטעם מפלגת קדימה, הוא שמעון פרס, להלן, האדם היחיד שמבוגר יותר משרון.