בדרי פטל, "חלומות בטטראן, בגדאד"

מתוך האוטוביוגרפיה של הסופר, אשר נולד בעיראק ב-1932 ועלה לישראל בגיל 18

09/01/2006

פרק ראשון: שם "מן הדרך"

המיילדת המשפחתית

הייתי הילד הרביעי לאמי. כמקובל באותן שנים בבגדאד, הלידה היתה בבית, בעזרת מיילדת, כשבני הבית מתגייסים למשימה ומסייעים בלידה.

לאה, המיילדת המשפחתית הוותיקה, הגיעה בלבוש מהודר, עטופה ב"א?יז?אר", הגלימה הצבעונית היקרה שהיתה שזורה חוטי כסף וזהב, אותה לבשו הנשים רק בשבתות ובחגים. בכך רצתה להדגיש שכל לידה היא אירוע חגיגי, גם בשבילה.

פעם אחת, אחרי לידה קשה אך מוצלחת, רצתה משפחתנו לגמול ללאה על עבודתה המסורה, ושפכו לגלימת האיזאר שלה פיסות קטנות של זהב. בצאתה מן הבית ביקשה לראות כיצד גמלו לה. בחושך נראו לה פיסות הזהב כקליפות תפוזים. היא התאכזבה וניערה מעליה את החתיכות הזהובות. בהגיעה לביתה גילתה שעל הא?יז?אר נשארה חתיכה מה'זבל'. כאשר בחנה אותה מקרוב גילתה שזו פיסת זהב, אבל אז היה מאוחר מדי: את הזהב הפסידה.

בלידה שלי לא היו בעיות מיוחדות. כעבור זמן-מה יצאה מישהי מחדר הלידה המאולתר ובישרה לכל הנוכחים שלאליזה נולד, במזל טוב, בן רביעי. היולדת עצמה לא כל-כך שמחה בהולדת בן נוסף. היא קיוותה שהפעם תיוולד לה בת. בנים טובים לגאוות המשפחה ולפרנסה, אך לאחר שכבר הוכיחה שהיא "אם הבנים", העדיפה בת, שתעזור לה בעבודות הבית, בבישול ובניקיון, ש"מטבע הדברים" הם תפקידה של האישה. מהסיפורים שהתהלכו במשפחה קלטתי שאמי התאכזבה גם מהמראה שלי. פנים כהים מאוד, כמעט שחורים, גוף רזה מדי, לא נאה, אפילו מכוער. כשבכיתי כדי להכריז על קיומי, התרככה אמי והסתכלה עלי, ספק באהבה ספק בחמלה, והתפללה, שלמרות המראה הלא מלבב – אצליח בדרכי.

במשפחתי הבהירים והכהים הופיעו לסירוגין: אחי הבכור רפי נולד בהיר ויפה, אחריו יחזקאל בעל עור כהה, הבא בתור, ס?ל?ים – בעל עור יחסית בהיר ויפה, והנה אני – בעל עור כהה מאוד. באותם ימים, בעיראק, ובעיקר בקרב היהודים, ילדים בעלי עור כהה לא נחשבו יפים. כאשר אחי רפי, בן השנתיים, ראה את אחיו יחזקאל שזה עתה נולד, נבהל והכריז בקול: "אמא הביאה ב??ע?י?ה!" כלומר עז (שחורה). הכול צחקו צחוק מהול בעצב.

כאשר מחפשים שם לתינוק שזה עתה נולד, מבררים תחילה אם מישהו מת לאחרונה: איש יקר, סבא, אח, דוד, ואז הרך הנולד ייקרא על שם הנפטר. עם לידתי, שמות הנפטרים במשפחה כבר "נתפסו". אחי הבכור, רפאל, נקרא על שם אח של אבא שנפטר, אחי השני יחזקאל נקרא על שם סבא שלנו, אבא של אבא. אם אין נפטר "פנוי", מחפשים "שם מן הדרך", או "שם מהרחוב", שאיננו קשור בהכרח עם המשפחה. הניסיון עם הבן השני יחזקאל, ששמו שם יהודי מובהק, לימד את אמי, שאם אין הכרח, מוטב לא לתת לילד שם שמסגיר מיד את יהדותו. שם כזה עלול היה לגרור תגובות לא נעימות מהאוכלוסייה המוסלמית, שהקיפה את השכונה בה נולדתי. לכן בלידה הבאה החליטה אמא לחפש שם נייטרלי שלא יגלה את זהותו היהודית, אך גם לא יישמע כשם מוסלמי או נוצרי. כך קראו לבן השלישי – סלים, שם ערבי שיהודים רבים בחרו בו. אמי החליטה לקרוא לי ב??ד?ר?י, כדי שאקרין על הסביבה מיופיי. "ב??ד?ר" בערבית פירושו "הירח במילואו", וגם – "יפהפה". ולא רק זאת, אמי אף הוסיפה את האות "יוד" כאות השייכות: "הירח שלי", או "היפהפה שלי", וזאת כמעין פיצוי למראה שלי בלידתי. אני אוהב את שמי ולא החלפתי אותו כשעליתי ארצה, למרות שבאותן שנים היה לחץ חברתי "לעברת" את השם.

בימים ההם היה נהוג שתינוק יונק משדי אימו עד גיל מאוחר יחסית. ינקתי עד גיל שנתיים, שאז ילדה אמי את אחי הצעיר, הבן החמישי – אדוארד, שנקרא על שם מלך אנגליה, גם הוא שם "מן הדרך", שאינו מסגיר את יהדותו.

כאשר נולד ילד בעיראק לא הקפידו על הוצאת תעודת רישום ממשלתית. גם רישום מסודר במשרדי העדה היהודית או רב הקהילה לא נעשה, כפי שהיה נהוג במדינות אחרות בגולה. סבא אברהם נהג לרשום את תאריך הלידה העברי של הילד באחד מספרי התפילה בבית. את התאריך הלועזי לא ציין כלל. זאת היתה "תעודת הלידה" של הילד. אם ספר התפילה הלך לאיבוד, הילדים שהיו רשומים בו לא יכלו לדעת את תאריך הולדתם.

אי-ידיעת תאריך הלידה קשורה גם לכך שבמשפחתי לא נהגו לחגוג ימי הולדת. האירועים היחידים שנחגגו היו ברית מילה ובר-מצווה, לבנים בלבד, כמובן. בערב לפני ברית המילה חגגו לבנים אירוע נוסף שנקרא ע?ק?ד א?ל?י?אס (קשירת ההדס) ובו ערכו חגיגה ממשית עם ארוחה ומי שיכול היה להרשות לעצמו, הזמין גם רקדנית ותזמורת. האורחים היו מתבשמים בריחו של ההדס כפי שעושים בהבדלה בכל מוצאי שבת. בנות לא זכו לחגיגת בת-מצווה, כי אם רק לחגיגת הולדת הבת, שנערכה ביום הששי לאחר הלידה, ונקראה "ש??ש??ה", כשם הפופקורן שהיו מחלקים בה. הבנות קיבלו יחס שונה מהבנים, ולא רק בשעת לידתן. הבנות נשארו בבית ועד לשנות ה-20 או ה-30 של המאה לא זכו להשכלה. רבות מהן נשארו אנאלפביתיות. הבנים, לעומת זאת, נשלחו לבית-הספר ולרוב סיימו לפחות את בית-הספר העממי. סבא, שהיה אדם דתי, דאג שהבנים ילמדו גם תורה.

ספר התפילה, שבו היו רשומים תאריכי הלידה של בני משפחתנו, אבד עם עלייתנו ארצה בשנת 1950. כשהייתי בן 18, בתהליך העלייה, נדרשתי למלא טפסים שונים ולציין את היום והחודש של לידתי, אלא שלא ידעתי את התאריך. ידעתי שנולדתי בשנת 1932, משום שזה היה כתוב בתעודת המעבר (Laissez Passer) שקיבלתי לקראת עלייתי ארצה. אך בתעודה זו לא היה ציון של יום וחודש. לא יכולתי למלא את השאלון במדויק, וזה הפריע לי: לכל אדם בארץ יש יום שבו נולד ורק לי, העולה החדש, אין. החלטתי לחקור אצל אמא והדודות מתי נולדתי. הדודה חניני, אמא אליזה ושאר בנות המשפחה, נקבו כל אחת תאריך "בערך". כולן היו בדעה שנולדתי בסביבות חג השבועות.

שחזור

בדקתי בארכיון של עיתון "הארץ" מתי חל חג השבועות בשנת 1932 ומצאתי שהוא חל ב-10 ביוני. מאז החלטתי שתאריך לידתי הוא 10 ביוני 1932. ייתכן שחלה סטייה של יום-יומיים לפני או אחרי החג, כי הלא אמא והדודות אמרו "בסביבות חג השבועות". לא היה אכפת לי אם התאריך מדויק. היה חשוב שיש לי יום הולדת עם תאריך מוגדר, ואם אש?אל – לא אהיה במבוכה.

בבגדאד מעולם לא חגגו לי יום הולדת, ואפילו לא בר-מצווה. זמן קצר לפני שהגעתי לגיל שלוש-עשרה לימדו אותי להניח תפילין, אחר-כך עליתי לתורה בבית-הכנסת "נ?ע?ש??ה", ותו לא. לראשונה חגגתי יום הולדת בגיל עשרים שנה, וזאת משום שחברתי דאז, חוה, התעקשה לערוך מסיבה לציון האירוע. לא יצאנו אז למסעדה, הרי לאף אחד לא היה כסף. הסתפקנו בכוס תה עם עוגה בבית שבקרית היובל, והמתנה שקיבלתי היתה נשיקה במצח – בפרהסיה, ונשיקה על השפתיים – ביחידות! חגיגה צנועה זו היתה בשבילי מעין הכרזה והכרה רשמית בתאריך זה כיום ההולדת שלי. לצערי, לא זכיתי להכרה כזאת מצד אחי יחזקאל, היות והוא אינו סובל אי-דיוקים. בכל פעם שהייתי מציין בהקשר מסוים שנולדתי ב-10 ביוני, יחזקאל היה מוסיף "כביכול". הוא לא היה מניח לי לשמוח בתאריך שקבעתי לי, אלא תמיד הקניט אותי. התאריך הלא מדויק הוא בעצם ספקולציה שלי, שיש בה, לדעתו, מעין שאיפה להשתכנז. לי זה לא הפריע. העיקר שסידרתי לי יום הולדת. לימים קרה שהמזל הועיד לי להתחתן עם אשתי יעל, שנולדה בדיוק ב-10 ביוני, אם כי בשנה אחרת. למרות מאמצי השחזור, גם הרשויות אינן מכירות בתאריך 10 ביוני כתאריך הרשמי, לא משרד הפנים, שכן בתעודת הזהות שלי ובדרכון כתובה רק שנת הלידה, בלי יום וחודש, וגם לא האוניברסיטה העברית, שאצלה נקבע כי תאריך הלידה שלי הוא 1.4.1932. לפי החוק הישראלי, מי שלא רשום לגביו יום וחודש הלידה – התאריך לעניין זכויות הפנסיה והביטוח הלאומי הוא 1 באפריל של שנת הלידה. מאז ומתמיד אני מקבל מהאוניברסיטה כרטיס ברכה ליום הולדתי באחד באפריל.

"אבו אליזה"

כמנהג המוסלמים, נהגו גם היהודים לכנות אדם בכינוי של כבוד על-פי שם בנו הבכור. לסבא אברהם היו שבעה ילדים, שלושה בנים וארבע בנות. הבכור בין הבנים היה מאיר, ובין הבנות, הבכורה היתה ח?נ?ינ?י. אבל סבא אברהם לא כונה "אבו מאיר", כי אם "א?ב?ו? א?ל?יז?ה", על שם אמי, שהיתה יד ימינו וניהלה את עסקיו. היא זו שבאה במגע עם הלקוחות ומכרה את האיזארים שארג ושימשה לו מעין אשת יחסי ציבור. הלקוחות העריכו אותה, את ש?כלה הישר, את זהירותה ושיקול דעתה, את החן שלה ואת כישוריה. לכן, למרות שסבא היה גאה מאוד בבנו הבכור מאיר, ולמרות שאמא לא היתה אפילו הבת הבכורה בין הבנות, הם כינו את סבא " א?ב?ו? א?ל?יז?ה" לכבודה.

ייתכן שמאיר, הבן הבכור, נפגע שגזלו ממנו את הבכורה, אבל אמא זכתה בכך בעבודה קשה ומפרכת.
בהקשר זה מעניין לציין, שלכל גבר היה חשוב להיקרא על שם הבן הראשון, וכל עוד לא היה לו תואר "אבו-מישהו", הרי שהוא כאילו חסר משהו חיוני לחייו החברתיים. לכן, הומצא הכינוי "א?ב?ו?-ע?'א?יב?", כלומר, האבא של הבן שעדיין לא נולד. הכוונה היא שאין ספק שהבן בוא יבוא בעתיד וחסרונו הוא זמני. בכינוי זה קראו לפעמים גם לגברים רווקים כדי לעודד אותם להתחתן ולהביא לעולם את "הבן החסר". מעולם לא כינו רווקים בשם "א?ב?ו? ע?'א?יב??ה" ("האבא של הבת שטרם נולדה") כי הרי בת לא נחשבת למשהו שכדאי לייחל לו.

לא רק הלקוחות העריכו את אמא. לאמא היתה נוכחות מרשימה בכל מקום. גם במשפחה הקרובה וגם במשפחה המורחבת היתה אמא דומיננטית, על-פיה יישק דבר. בכל מצב ידעה מה לעשות, החליטה מהר ויישמה את החלטותיה בזריזות וביעילות. במקרי משבר היתה זו אמא שהתעשתה מיד וקיבלה על עצמה אחריות לטיפול בחברי המשפחה החלשים יותר, הגיסות וילדיהן, בלי להתחשב בקשייה שלה. גם כשעלינו ארצה וגרנו במעברה ואחר-כך בשכונת קרית היובל בירושלים, אמא היתה מעין "המוכתר" של השכונה. אנשים תמיד באו להתייעץ איתה והעריכו את דעתה.

עוד בוואלה!

"אנשים צפו במישהי במצוקה ולא עשו דבר. הצד המטריד הזה עניין אותנו"

בשיתוף מפעל הפיס

שותפים

אצל סבא אברהם עבדו שני פועלים שכירים, אברהם וראובן. אברהם עסק כל חייו בפיתול ובשזירת חוטים. בגיל צעיר פתח עסק פרטי, ביחד עם שותפו ראובן, אך העסק שלהם נכשל. ראובן פנה לאמא אליזה על-מנת שזו תשכנע את אביה, שיקבל אותו ואת שותפו לעבוד אצלו כשכירים.

שני השותפים לשעבר התחילו את עבודתם אצל סבא, בס?יר?ד?אב?, הלוא הוא המרתף החשוך והטחוב בבית בשכונת טטראן. בס?יר?ד?אב?, שאורכו כשלושים מטרים, היו פתחי אוורור קטנים, והיה שם חשוך ומחניק. שרצו בו עכברים, נחשים, עקרבים, עטלפים ועוד רמשים שונים. לא פעם היו מי תהום חודרים לס?יר?ד?אב?, ואז השותפים היו מפסיקים לעבוד ומחכים שהמים ייספגו.

בקצה הימני של הס?יר?ד?אב? עמד מתקן שנקרא דו?ל?ב, גלגל, שאליו מחוברות כעשרים וחמש ב??כ??ר?את, גלגילות קטנות. על הקיר ממול הותקנו ווים כמספר הב??כ??ר?את בדו?ל?ב. השותפים היו הולכים לאורך הס?ירד?אב? ומושכים את חוט הצמר מהב??כ??ר?ה אל הוו ממול וחוזר חלילה, עד להשחלת החוטים בכל הב??כ??ר?את ובכל הווים. אז היו מסובבים ביד את ידית הדו?ל?ב ושוזרים את החוטים. זו היתה עבודה מפרכת שנמשכה מבוקר עד ערב, באותו מרתף אפל ולח.

ראובן היה אדם פשוט ובעל מראה מוזנח. הוא נהג ללבוש ד?ש??ד?אש??ה (מין ג?'ל?ב??י?ה) בלויה וללכת יחף, כפות רגליו קשות ומחורצות כסוליית נעל. בסיומו של כל יום עבודה היה שותה ערק, ושיכור למחצה הולך הביתה אל אשתו. פעם אחת, עקרב עקץ את ראובן באשכיו. האיש המוזר הזה תפס בידו את העקרב, השליכו לרצפה, דרס אותו ברגלו היחפה ובתור תרופה נגד הרעל לגם כמה לגימות גדולות וכך חיסל חצי בקבוק ערק.

השותף השני, אברהם, היה שונה לגמרי. הוא היה פועל חרוץ, לבוש יפה ומסודר ותמיד נעל נעליים. היה איש עדין ונוח לבריות. במהלך עבודתו, הבחין אברהם באליזה הנמרצת והתרשם מאופן טיפולה בעסקיו של סבא. הוא חשב שהיא יכולה להיות שידוך טוב עבורו, אלא שניצבה בפניו בעיה: כיצד ישכנע את סבא שייתן את בתו לפועל פשוט כמוהו?

בצר לו פנה אברהם לחברו ושותפו ראובן, שהיה נועז יותר, וביקש ממנו לדבר עם סבא בשמו. ראובן שמח לעזור. ללא דיחוי פנה אל סבא והסביר לו שאליזה ואברהם נועדו זה לזו מן השמיים. סבא חשב שבתו אליזה ראויה לשידוך טוב יותר, אך מי יכול להתערב בדרכי אלוהים? סבא סיפר לאמא שהוצע לו שידוך עבורה והיא ניחשה שמדובר בפועל אברהם. גם היא עצמה שאפה לשידוך הולם יותר, וביקשה שהות קצרה למחשבה. היא היתה רזה, שחרחורת ונמוכת קומה. תמיד התלבשה בפשטות, גם בצאתה מן הבית. שערה חצוי על-ידי שביל, ישר כסרגל, משוך בחוזקה לאחור ומהודק בסיכות. לפעמים, כשהיה לה כאב ראש, כרכה על מצחה מטפחת ראש והידקה אותה חזק מאחורי ראשה. בילדותה לקתה במחלת אבעבועות קשה שהותירה על פניה צלקות. המחלה פגעה גם בעינה הימנית, עליה נותר מעין לובן שהגביל את ראייתה. באותה עת כבר מלאו לה עשרים שנה, ולפי המושגים של אז נחשבה רווקה זקנה. היא ידעה שאין מועמדים רבים להשתדך אתה ובסופו של דבר הסכימה לקבל את הפועל אברהם כחתן. לפי הכתובה שנשתיירה בידינו, הם נישאו ביום רביעי, ו' בטבת התרפ"ו, 23 בדצמבר 1925. אברהם בן יחזקאל עזרא אהרן נשא לאישה את אליזה בת אברהם יצחק.

אבא לא היה משכיל ובקושי ידע לכתוב, אך על הכתובה שנתן לאמא ביום החתונה חתם את שמו בעברית בכתב רש"י והוסיף לצד שמו את השם "פ?ת?אל", הלוא הוא מקצועו – שזירת (פיתול) חוטים.

לאחר הנישואין, ובניגוד למקובל, שהאישה עוברת לבית הורי בעלה, עבר אבא לגור בבית סבא אברהם, בית הורי אמא בטטראן, ושם נולדו חמשת בניהם. זמן קצר לאחר לידת הבן החמישי, אחי הצעיר אדוארד, חלה אבא במחלת לב קשה, אנגינה פקטוריס. אבא הפסיק לעבוד בס?יר?ד?אב? ועבר לשכב במרתף הגבוה ("נ?ים"), שנבחר לשמש כחדר חולים בגלל קרבתו למרכז הבית – המטבח, שם תמיד היתה מישהי שיכלה לשרת את החולה.

ימים אחדים לפני פטירתו, שכב אבא בא?יו?ואן, בחצר הפנימית של הבית בטטראן. לפתע אמר לסובבים שהוא רואה אותיות באוויר וקרא אותן לאט: פא, ריש, חית, הא, נון, שין, מם, תו, וו... סבא אברהם פענח את האותיות למילים המצמררות "פרחה נשמתו". מיד החליט לערוך "תיקון", שבמהלכו קוראים בספר הזוהר, על-מנת לגרש את המוות המרחף מעל אבא. התיקון לא עזר.

אבא חלה בהיותי בן שלוש ובמותו הייתי בן חמש שנים בלבד. ככל שאני מתאמץ, אינני מצליח לזכור אותו. האחים הבוגרים זוכרים יותר. רפי זוכר שיחה אחת רצינית עם אבא. הוא כינס את כל הילדים וביקש שנהיה ממושמעים ונציית לאמא. יחזקאל נדרש לשבת ליד מיטתו של אבא ולהשגיח עליו. הוא זוכר היטב את מחלת אבא ואף את שעת מותו. אבא נפטר בקיץ, מיד לאחר שעלה לישון על מיטתו שבגג התחתון, כנהוג בלילות הקיץ בבגדאד. לאחר שאבא נפטר היה יחזקאל מתעורר בלילות בבהלה.

שנתיים היה אבא חולה ונפטר בחודש יוני 1937, בהיותו בן שלושים וחמש בלבד. הוא נקבר בבית-הקברות היהודי בעל השם הציורי ר?אס א?ל-צ'ו?ל, ראש המדבר או תחילת המדבר.

אבא מת עני ולא השאיר אחריו ירושה. הוא לא השאיר לנו אפילו תמונה שלו. נשארה ממנו רק חתימתו, בעברית ובכתב רש"י, על הכתובה של אמא.

עוד שחזור

במהלך כתיבת ספר זה, החלטתי לשחזר את תמונת אבא. לאחר בדיקה שערכתי, נודע לי שאבא היה דומה לאחיו הצעיר כדורי, וגם לס?ל?ים אחי. כל האחים הבוגרים ממני, רפי, יחזקאל וסלים, התגאו שהם זוכרים במדויק איך אבא נרא?ה.

השגתי תמונה של הדוד כדורי בצעירותו, כשהיה בן גילו של אבא כשנפטר. התמונה ישנה, בשחור לבן, ופני הדוד כדורי קטנים ולא ברורים. נעזרתי בתמונה חדשה וברורה יותר של הדוד כדורי, אבל בה הוא כבר בן שבעים! והלוא אבא נפטר בגיל שלושים וחמש. ניסיתי להגדיל את פני הדוד כדורי הצעיר בעזרת המחשב, אבל לא הגעתי לתוצאה סבירה. החלטתי להיעזר בתמונות של סלים הצעיר כקווים מנחים לתווי הפנים של אבא, וליצור תמונה חדשה של אבא בעזרת תוכנת מחשב.

קיבלתי בהשאלה מהמשטרה תוכנת "קלסתרון" המשמשת לשחזור קלסתרונים של פושעים מבוקשים. כשהעליתי את התוכנה על המחשב נפלה רוחי. בתוכנה יש מגוון עצום של פרצופים, גבות, שפתיים, עיניים, אפים, אוזניים, סנטרים, שפמים, זקנים, תסרוקות, צווארים, ועוד ועוד, עשרות אפשרויות לכל איבר ואין סוף אפשרויות ליצירת פרצוף. כמעט שהתייאשתי, אבל לא ויתרתי. התבוננתי שוב ושוב בתמונה הקטנה של הדוד כדורי וניסיתי ללמוד את תווי פניו.

הרכבתי קלסתרון ניסיוני ראשון וביקשתי את עזרת אחי סלים. סלים מבין במחשבים, והוא הלוא זוכר את אבא, אולי יצליח להגדיר טוב יותר את תווי הפנים של אבא. לסלים לא היתה סבלנות לתוכנה המסובכת, והוא אף 'עודד' אותי באומרו: "גם בעוד שנתיים לא תצליח במשימתך, לכל היותר תצליח ליצור פנים שדומים קצת למישהו מהמשפחה, אבל בוודאי שלא תצליח לשחזר את תמונת אבא". עם זאת, הוא התבונן בקלסתרון שהרכבתי ופסק נחרצות: לאבא היה שפם!

נותרתי לבדי במערכה. חזרתי אל המחשב, הוספתי לאבא שפם קטן, והמשכתי להתאים את איברי הפנים של אבא לאלה של הדוד כדורי, כמיטב יכולתי הלא-מקצועית. לוח הזמנים היה קצר ביותר. התוכנה הושאלה לי לשבוע ימים בלבד!

בסופו של דבר, הצלחתי להרכיב קלסתרון שנראה די דומה לכדורי ולסלים. הגיעה העת למבחן האמיתי, דהיינו, לשמוע את דעתם של האחים על "היצירה".

תחילה נסעתי לרפי בגבעתיים. בהיותו הבכור, יש להניח שהוא זוכר את אבא טוב מיתר האחים. רפי הביט בתמונה וקבע שיש בה דמיון מסוים לכדורי ולסלים, אך באותה נשימה פסק חד-משמעית: לאבא לא היה שפם! שמחתי שזו הערתו היחידה.

המשכתי משם לרמת גן, לאדוארד אחי הצעיר. אתו הכול הולך בקלות. את אבא אינו זוכר כלל וכלל, אך לדעתו יש בתמונה דמיון למשפחתנו. חזרתי הביתה די מרוצה, הורדתי לאבא את השפם והמשכתי לשפץ את הקלסתרון.

המשוכה הקשה מכולן – חוות דעתו של אחי יחזקאל, קפדן שאין דוגמתו. אפילו חששתי לספר לו שאני עוסק בהכנת קלסתרון של אבא, שהרי הוא נוהג לבטל בזלזול כל דבר שאינו בגדר עובדות מדויקות. בחרתי לא להתייצב מולו פנים אל פנים, ושלחתי אליו את הקלסתרון בפקס, בצירוף מכתב קצר: "אני מעביר לעיונך תמונה של 'מבוקש'. נשוחח לאחר שתקבלה".

כצפוי, יחזקאל התקשר מיד ושאל מיהו ה'מבוקש'. עניתי לו: "נסה לנחש בעצמך למי התמונה דומה? את מי היא מזכירה לך?". לאחר שתיקה קצרה אמר: "המבוקש הזה, נראה לי שהוא דומה לסלים". "ייתכן", אמרתי, "ולמי עוד?" לאחר שהות נוספת ענה: "המבוקש הזה דומה לאברהם, בנו של הדוד יוסף" (אח של אמא ולא של אבא!). ניסיתי לסכם את תשובתו: "אני מבין מדבריך שבתמונה יש דמיון למשפחה שלנו?" יחזקאל מדייק: "אמרתי שהדיוקן דומה לסלים ולאברהם בן יוסף". אני מתקדם בזהירות: "האם, לדעתך, ניתן לומר שיש דמיון בתמונה זאת לדוד כדורי?" על כך השיב מיד וללא היסוס: "בהחלט, זה דומה מאוד לדוד כדורי, כיצד לא חשבתי על כך קודם?". לאחר שהסכים שהקלסתרון דומה גם לסלים וגם לכדורי, העזתי לומר לו: "אם כך, זו תמונת אבא שלך!" מעברו השני של קו הטלפון השתררה שתיקה של תדהמה, אך יחזקאל התאושש ומיד התקומם: "מה פתאום? אתה שוב מתחיל עם ההמצאות שלך? בתמונה הזאת יש דמיון לאבא ממש כפי שאתה נולדת ב-10 ביוני".

את תשובתו של יחזקאל פירשתי כמחמאה גדולה, למרות שהוא לא התכוון לכך. יחזקאל הקפדן והדייקן לא מסוגל להסתפק בתאריך יום הולדת 'בקירוב' ששחזרתי לעצמי, ולכן גם לא יסתפק בתמונה 'בקירוב' של אבא. אבל לדעתי, התאריך 'בקירוב' של יום הולדתי הוא מוצלח מאוד, וכך גם תמונת אבא, במיוחד לאחר שיחזקאל הודה שהדיוקן דומה לדוד כדורי ולסלים. שאלתי אותו אם יוכל להציע שיפורים לגבי הדיוקן, אבל הוא ענה שאינו זוכר בדיוק כיצד נראה אבא. "אבל אתה אמרת שאתה זוכר מצוין את אבא!" "לא, אני התכוונתי שאם אראה תמונה אמיתית שלו, אוכל לזהותו בוודאות". והרי אין בידינו תמונה אמיתית של אבא! ואז שאלתי אותו שאלה פשוטה: האם לאבא היה שפם? לאחר הרהור ממושך ענה שאינו זוכר! הרגשתי שעברתי את "מבחן יחזקאל".

את הקלסתרון שלחתי בפקס גם לרפי, והוא, ללא התלבטויות רבות, פסק שהתמונה בהחלט דומה לאבא!

סלים פסק שבתמונה יש קווי דמיון לאבא, אך אינו יכול לקבוע בוודאות. לדעתו, אם אמשיך לשחק בתוכנה במשך שנה-שנתיים, ייתכן שאצליח להרכיב קלסתרון שיהיה דומה לאבא! שוב חזרתי אתו לנקודת ההתחלה.

דעתו של אדוארד היתה ידועה לי. הרי הוא כבר הודיע לי שהוא מוצא בדמות של הקלסתרון הקודם שראה דמיון למשפחה.

כשהחזרתי את התוכנה, אמר לי המומחה המשטרתי להרכבת קלסתרונים כי בקלסתרון יש קווי פנים דומים לי ולאותה תמונה של כדורי שהראיתי לו ושהגעתי להישגים טובים תוך שבוע בלבד.

אני, שלא כאח?י, סבור שדיוקן משוחזר של אבא, גם אם אינו מדויק, טוב מלא כלום. הסתבר לי שהזיכרון מתעתע. האחים הבוגרים, שכל אחד מהם טען שהוא זוכר את אבא היטב, לא ממש זוכרים. ליתר ביטחון הכנתי שתי תמונות משוחזרות, אחת עם שפם ואחת ללא השפם.

"ללכת לדו?ס?ה"

אבא היה הבן הבכור במשפחתו. היו לו חמישה אחים וארבע אחיות. אחיו רפאל גויס במלחמת-העולם הראשונה לצבא התורכי בתפקיד חצוצרן, ומאז נעלמו עקבותיו. המשפחה לא השלימה עם מותו וסירבה לשבת עליו שבעה, כנראה שקיוותה לנס. רפי אחי הבכור נקרא על שם האח הנעדר של אבא.

אחרי מות אבא התחמקו ארבעת אחיו – מאיר, כדורי, ה?רו?ן וס?אל?ח – מחובתם לעזור ולפרנס את אלמנתו ויתומיו. הדודים מצד אבא עסקו בצורפות ובדפוס, ומצבם הכלכלי היה טוב. אך הם פחדו מאמא וחששו מתביעת מזונות, לכן ניתקו מגע אתנו. אמא המרוגזת אכן הגישה נגדם תביעת מזונות, ואף זכתה בה, אלא שהם לא קיימו את פסק-הדין ולא שילמו את המזונות. כדי לקבל את המזונות, היה צורך להגיש את פסק-הדין להוצאה לפועל. לפעולה זאת אמא קראה "ללכת לדו?ס?ה", שמשמעותה, ללחוץ על ההוצאה לפועל לשם גביית המזונות: אם הדודים לא ישלמו – הם ייאסרו. אבל אמא מעולם לא פנתה להוצאה לפועל. לא היה לכבודה שמישהו זר יפרנס את ילדיה בחוסר רצון ומתוך הכרח. היא העדיפה שנהיה סמוכים על שולחנם של הדודים מהצד שלה, שתמכו בנו מרצונם הטוב. מלכתחילה הגישה את תביעת המזונות כדי שתשמש אותה רק אם מצבנו הכלכלי יהיה נואש, מה שלא קרה.

בדרי פטל, "חלומות בטטראן, בגדאד" (כרמל)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully