שלגיה ושבעת הפנתרים השחורים

יובל אביבי על "שום גמדים לא יבואו", ספר שמביא בשפה נמוכה ומדוברת את המצוקה של השכבות הנמוכות

יובל אביבי
10/01/2006

הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, מורכב מארבעה פרקים, שמסופרים מפיהן של חמש דמויות בנות משפחה אחת בעיירת גבול צפונית ומוכת קטיושות, ומתרחשים כולם יממה אחת לפני טקס האזכרה השישי של אב המשפחה, שהיה מלך הפלאפל של העיירה ושסיבות מותו אינן ברורות. שלושת הפרקים הראשונים, מפיה של אם המשפחה ושלושה מבניה, כתובים בשפה דיבורית, שגויה ונמוכה, שמוכרת בעיקר משכונות עוני ומצוקה, עד כדי כך שפעמים רבות מרגיש הקורא שעליו לתרגם בראשו את העברית הנוראה הזו, שהיא מסמרת שיער כמו חריטת גיר על לוח, לשפה שהוא מסוגל להבין. בניגוד מוקפד, הפרק הרביעי מסופר מפיה של בתה היחידה של האם שבאופן מעושה ומתאמץ בכוונה דוברת בשפה גבוהה ומליצית מדי. כבר בבחירה בסגנון זה, ובניגוד הלשוני בין הפרקים, מבשרת שילה על הנושא המטריד אותה – הצורך לברוח מהקולקטיב החונק, שההווה והעתיד בו כוללים רק צער, זעם, שגיאות וחלומות מנופצים, ובאותו זמן הצורך העז להשתייך לקהילה ולספק לחיים האישיים משמעות.

על אף שהדמויות השונות מדברות על נושאים שונים, עד מהרה מתברר שכולן בסופו של דבר עוסקות אך ורק בקושי, בעוני ובסבל שהם מנת חלקן היומיומית: האם, סימונה, הולכת באמצע הלילה אל מגרש כדורגל, ובמונולוג ארוך וקלאסי של "אכלו לי, שתו לי" שוטחת את כל מצוקותיה בפני אל בלתי נראה, ומייחלת לקטיושה שתבוא, תגאל אותה מייסוריה ותפגיש אותה מחדש עם בעלה שנטש אותה. האחים איציק ודודי מנסים לאמן ציפור דורסת להגנה על ביתם מפני מחבלים, ובמקביל מנסחים ביחד מניפסט נגד אלוהים. הבן קובי מספר על ניסיונותיו לברוח מהעיירה ולעבור לעיר חלומותיו, ראשון לציון, ואף שלא מצוין כך בספר, הפרק שלו עטוף בהכרה שתקוותיו עתידות שלא להתממש. הסיפור היחיד שטומן בחובו תקווה כלשהי הוא זה של אתי, הבת היחידה, שמספרת על מזימתה לספר לאחיה התאומים, אושרי וחיים, שנולדו אחרי מותו של האב וחושבים שקובי הוא אביהם, שמבנה המשפחה שהאמינו בו הוא שקר.

בדומה לספרי ה"שפה הרזה" של אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, גם כאן המסר העולה הוא הרצון לברוח מהקולקטיב. המשפחה המפורקת מסמלת קהילה אשר הפרטים המרכיבים אותה אינם קשורים עוד זה לזה: מות האב היווה את אובדן העוגן, אחיו השתלטו על דוכן הפלאפל והתנכרו למשפחה, ובהעדר כל דבק משפחתי מתקשים בני המשפחה למצוא נחמה ומשען זה בזה. אמנם האחים דודי ואיציק מתפקדים ביחד, אך זו אינה שותפות של נחמה, אלא פונקציונליזם אינטרסנטי, ההופך אותם ליחידה אחת עקב נכותו של איציק. כל התקוות והשאיפות האישיות והקולקטיביות של בני המשפחה התנפצו במפגש עם המציאות ולכן רגעי האושר היחידים הם בקולנוע שם "אתה נכנס לסרט ואתה כבר יוצא מהעולם".

באופן דומה מתקשים בני המשפחה למצוא את מקומם בעיירת מולדתם ונרתעים מתושביה: קובי חולם על הרגע בו "יעמוד באמבטיה של הדירה לדוגמה" בראשון לציון, ואתי מתביישת בהיותה "איבר של מפלצת-היחד" בעת הישיבה במקלט בשעת הפגזת הקטיושות, ומנסה לברוח מהתרבות שלה אל הרדיו, בו השפה תקינה ונעימה (אף כי זו בחירה כפויה כיוון שאינה יודעת לקרוא היטב). החוויה המכוננת של הקולקטיב, לפי אתי, היא החוויה שותתת-הדם של הישיבה במקלט, אותה היא משווה לחוויה המכוננת של האשכנזיות הישראלית – הישיבה בצריפי מחנות הריכוז.

סלים פאסט

בזאת מתברר כי כל אלו הם סמלים של חוסר היכולת של שכבות המצוקה בישראל להרגיש שייכים למדינה, בצד העובדה שהם משתוקקים לקבלה ולשייכות, ולהבנה של העולם העשיר, השבע, המשכיל, הדובר עברית נכונה ובמקרה זה – האשכנזי. הספר עצמו משמש כעדות לכך - אותה קריאת תיגר על הפלצנות של עולם הספרות והמחאה העצבנית על ההדרה מעולם זה של אלו שהשפה הנמוכה היא שפתם, מלווה תמיד ברצון להתקבל אליו. השאיפה להיות מוצא לאור בהוצאה מכובדת היא הרצון להיות חלק מאותו עולם שגורם, כביכול, לכל הצער והכאב. בניגוד לזרם הפוסט-מודרני של קרת, וייל וקסטל-בלום, בו השפה הרזה משמשת כאפשרות היחידה לתיאור עולם חסר משמעות, או כאמצעי היחיד לניתוח דל ומאופק שישמר את המשמעות הזעירה שעוד ניתן להציל, בספר זה השפה הרזה משמשת כניסיון להעניק משמעות כבירה של קהילתיות, שהולכת ואובדת, במיוחד בישראל 2006, וחזרה לעולם שבו ה"ביחד" אינו מפחיד כל-כך.

זה אינו הספר הראשון שנוקט בטכניקה לשונית זו, אך נדמה שלראשונה מדובר על ספר שמצליח להיות ניסוח אמיתי ומעניין של קולם של המדוכאים והמקופחים. עם זאת, למרות השבחים, גם בנוגע לספר זה נראה שהטענות הישנות, שלפיהן הסיבה להצלחה טמונה בכך שהם פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, קולעות. מעבר לעובדה שהשפה נמוכה מדי, עד כדי פגיעה באמינות, אותו מסר חשוב ניתן היה להעברה בשפה נכונה ועשירה, והשימוש בשפה רזה הוא מדרון חלקלק ומסוכן.

שרה שילה, "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully