אשפוזו של שרון - התקשורת

סברה ושתילה נייט לייב

שרון קנטור חושבת שאם אי אפשר לנסח אמירה כנה ביחס לרוה"מ, עדיף לשתוק. וזה בסדר שויתרו על ארץ נהדרת

שרון קנטור
10/01/2006

לצורך ניתוח הפרובלמטיקה של התנהלות גופי התקשורת הישראלים בזמן "מבצע קטטר", מביא רונן ארבל כדוגמא את התנהלותה - המוצלחת לדעתו - של תוכנית הבידור "סאטרדיי נייט לייב" בשבוע קריסת מגדלי התאומים בניו יורק, לעומת הבחירה שלא לשדר את "ארץ נהדרת" בערוץ 2 בסוף השבוע האחרון. אבל האנלוגיה הבסיסית שגויה. ראשית, הבדל הזמנים: בין אסון שכבר התרחש לבין מחלה שעדין נמשכת, מה שמוביל להבדל בין ניחום אבלים בדיעבד, לבין התנהגות בזמן משבר (ויהיה זה משבר פעוט ככל שיהיה). העיר ניו יורק, אכן, כבר היתה בשלב בו היתה זקוקה לניחום.

הבדל שני: מושאי הסאטירה. "סאטרדיי נייט לייב", כפי שגם ציין ארבל, יונקת את השראתה מהעיר ניו יורק, באהבה. ניו יורק אינה מושא הסאטירה שלה. אריק שרון, או הפוליטיקאים בכלל, אינם מקור ההשראה של "ארץ נהדרת", אלא מושאי הסאטירה ומטרות חיצי הלעג שלה. כשאסון ניחת על ניו יורק, אכן אין טעם לפגם, לפחות במישור הפוליטיקלי-קורקט, שהתוכנית שמאדירה את העיר ומשדרת ממנה שידורים חיים, תתנהג לפי הקוד המרגיע "מוכרחים להמשיך לשדר" ו"העניינים כרגיל". בשעה שאדם, כל אדם, מוטל על ערש דווי, לא בטוח שדמותו - המוצלחת - כבלון אדם מושחת ונלעג, מוכרחה לככב. למרות סברה ושתילה. על סברה ושתילה, ועל בנית ההתנחלויות, ועל מלחמת לבנון, ועל העליה להר הבית, צריך לדבר כל הזמן, לא מוכרחים להיזכר בהם עכשיו. אנשי "סאטרדיי נייט לייב" ידעו באיזה צד הם נמצאים, הם היו – לפחות מהצד המערבי של הסיפור - בצד של הטובים, הנפגעים, הפסיבים. האם אנחנו יודעים באיזה צד אנחנו בסיפור של שרון?

הבדל נוסף הוא ההחצנה הרגשית שקיימת ב"סאטרדיי נייט לייב" הכל כך אמריקאית, וחפה מתוכנית סאטירה צברית כ"ארץ נהדרת", בה אין רגעים של לפני ואחרי, אין רגעים שהם מחוץ לעולם הסהרורי והקשה לפרקים של הדמויות שלה. לכולנו ברור שקיציס – בעל טון הדיבור החמקמק ביותר בבידור הישראלי – לא יכול היה לפתוח את התוכנית בנאום רגשי קטן, ואז לעבור לראסיות. יש לברך דווקא על הנסיון לא "להמשיך בכל מחיר", מדיניות שמחוברת כאן לרוב עם המהירות בה מכריזים ישראלים על המשך השופינג בקניון בו אנשי זק"א עדין אוספים אברי אדם בשקיות פלסטיק, אם כי בפועל הניסיון שלא להמשיך כרגיל מוליד תקשורת דביקה, דוחה, חסרת טעם, ולמעשה גם נעדרת רגש. אין ספק שהימים האחרונים היו מלאים בדוגמאות שיכלו לספק חומר לכמה וכמה תוכניות סאטירה. מעריב, כהרגלו, מגדיל לעשות. במהדורת יום ראשון הופיעה "בוקסה" בשפה העיתונאית (מסגרת בשביל כל השאר) שכותרתה: "המלים שנזכור", ומתחתיה רשימה שכוללת, שככה יהיה לי טוב, מבחר מונחים רפואיים כמו בצקת, קטטר מוחי, ולחץ תוך-גולגלתי. יזכור עם ישראל את הקטטר התוך מוחי ואת הבצקת. נכון שהעיסוק ב"גופו של המנהיג", באופן בו הפיזיות שלו מכילה את ההיסטוריה, יש משהו מגוחך, אבל זו לא סיבה לכותרת כל כך צינית. מספר עמודים אחר כך, מעריב ממשיך להתעסק בחיפצון ובייצוג, שלא לומר בקקי, כשהוא מפרסם – לא פחות – תמונה של המכשיר הסלולרי של שרון, לצד ידיעה המספרת על טעות במספר שהגיעה לראש הממשלה ממש ערב אשפוזו. ממש ערב קודם, טעות במספר, התאמינו? איזו סמליות. והמכשיר? סתם דור שני.

עוד ייזכר לטובה הרגע הטלוויזיוני בו מתחת לכותרת "התמונה האחרונה", מופיע צילום מעורפל של משהו – מנגו? כדור בדמינטון? מחזיק מפיות? – בתוך אמבולנס, כשצוות החדשות מקיף את אותו חפץ מעורפל בעיגול, עם חץ, וטוען בחום שזהו הראש של ראש הממשלה. פשוט סקופ אדיר ומעורר מחשבה.
לכן, בגלל רגעים כאלו, אולי עדיף ששידרו את "האח של דריקס", במקום את "ארץ נהדרת". אם אינך יודע כיצד אתה באמת מרגיש ואינך יכול לדבר בכנות על חוסר הידיעה הזו, אם אינך בטוח שברגע זה ניתן להבחין בין לאומיות ללאומנות, אם אתה חי במדינה שמחולקת בין סוחרי-קמעות לזועקי "כולכם פאשיסטים", אם אתה חלק מתקשורת שמזנה תדיר את שני הנכסים היחידים שיש לה: שפה וזמן – אולי באמת עדיף שתחריש. שים איזה סרט.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully