שירים בשצף קצף

הגרמנים מתחרפנים מהם, ל-MIA מדגדג באיברים האינטימיים ביותר מחשש שיגנבו לה את ההייפ, האמריקאים משתוממים ונמסים, והבריטים כרגיל, אמביוולנטיים. ג'הקוזי הם הרכב שהוקם בברלין במהלך 2003 ומונה שלישייה קוסמופוליטית רעננה שמכילה את אורן גרליץ (תל אביב), רוברט קוך (ברלין) וסאשה פררה (לונדון/סרי לנקה). אלבום הבכורה המסוגנן שלהם, "Pure Breed Mongrel", גורף מזה חודשיים ערמות של שבחים ומחמאות לצד ניסיונות לריסוק מוחלט של כל הבאזז התקשורתי העצום סביבם. אצלנו הם עוד עשויים להפוך לקונצנזוס לאומי.

הפלייבק הבוהק והעכשווי של ג'הקוזי מקיף את קולה של סאשה פררה מכל הכיוונים, מערבל בכשרון טקסטורות באסים השמנים של רגאיי-דאב עם ביטים אפלים וכבדים של מינימל טכנו וגיטרות פה ושם. הוא שואב מסאונד ההיפ הופ האלקטרוני המלוכלך של הלייבל האמריקאי דפ-ג'וקס, מהאלקטרוניקה השכלתנית של ריפלקס, וקמצוץ מהפופיות האסייתית הקינקית שלMIA. עושר של צלילים מסיבתיים ומהודקים, שנועדו לרחבת הדנסהול וההיפ-הופ אבל משקשקים יופי גם בהאזנה ביתית שמקפיצה לתקרה בזרמים חמים ושוקולדיים. וכל זה יוצא בלייבל האלקטרוני הברלינאי חובב הטרנדים קיטי יו (ג'ימי טנור, רז אוהרה, מקסימילין הקר, גונזאלס ואחרים).

סטריאוטייפ, רמיקסר ויוצר אלקטרוני מכובד (G-Stone, K7!), העניק להם רמיקס מענטז ל"Black Barbie", שהפנה אליהם תשומת לה בכל העולם. אולם גם האלבום שלהם עונה לסטנדרטים גבוהים במיוחד של הפקה,שתעזור לכם להחליק בקלילות אל תוך התקתוק המנענע של המשולש הברלינאי. אורן גרליץ, הצלע הישראלית, הוא טכנאי סאונד במקצועו, שמנגן באלבום בגיטרות חשמליות ובבאס, ומדי פעם גם מסנן איזה פסססססט לריכוך הלימפוציטים.

אולי נתחיל דווקא מהסוף? השאלה המתבקשת בהקשר הלאומי שלך, ולפני הכל, היא מתי ג'הקוזי מגיעים לכבוש את תל אביב וירושלים, שנסגור תאריכים כאן ועכשיו, מה תגיד?

"ברור שנבוא. סאשה, רוברט וגם אני מעונינים מאוד להגיע. אנחנו כל הזמן מדברים על אפשרות כזאת. זה בוודאי יקרה בסביבות מרץ-אפריל השנה, אחרי הבוקינג האירופאי הנוכחי".

נהדר. אז מי זה אורן גרליץ?

"אני מהרצליה במקור. מנגן מגיל 12 על גיטרה חשמלית וגיטרה באס, ילד מוזיקלי כמו שאומרים. למדתי ברימון ב-96'-97' ואז כמו רוב התלמידים פרשתי לעשייה אישית יותר. בהמשך הצטרפתי כטכנאי סאונד לאולפני אינדי שממוקמים ביפו. אינדי הוא אולפן ההקלטות בבעלות עופר אקרלינג, שם רכשתי מיומנויות נוספות".

עבדת עם אמנים מהמיינסטרים הישראלי?

"כן, עבדתי עם מיקה קרני, מוש בן ארי, מיקי שביב, ז'אן פול זימבריס".

ואז המעבר לברלין.

"ב-2001 תוך כדי עשייה ועבודה על פרוייקט אלקטרוני לחלוטין שנקרא Pi בשיתוף עם רון פרוינד, נוצרה סיטואציה הולמת למעבר למקום אחר, הרגשתי שבא לי לנסות מקום אחר".

דווקא ברלין?

"זה יכול היה להיות גם מקום אחר. לונדון או...וואטאבר. לא היה לי מושג. רציתי להתקדם מזווית מוזיקלית שונה. אז הגעתי לכאן, ונראה לי שיצא טוב. בעיקר בגלל העובדה שבניגוד ללונדון, נגיד, הרבה יותר נוח כאן ליוצרים מכל התחומים. יש כאן אווירה יצירתית במיוחד וחשוב לציין שלמרות שברלין היא עיר אירופאית עם רווחה כלכלית גבוהה זאת עיר זולה נורא. כלומר, הצורך התמידי בלעבוד כל הזמן כדי לממן דירה, סטודיו פרטי וכו' לא ממש קיים פה. גם נורא רגוע. אני חושב שפחות עסוקים בלשרוד ויותר בליצור".

והקפיצה לג'הקוזי?

"או קיי, במהלך השהות הראשונית שלי בברלין הכרתי אנשים מכל מיני קליקות ומטריות מקומיות, והתקרבתי למעגל חברים שהכיר לי בין השאר גם את סאשה פררה. התקשורת בינינו זרמה ובאופן טבעי התחלנו לעבוד על חומרים משותפים. אז יצא שאחרי חצי שנה בערך נולד הפרויקט טאליבנד (פארודיה, כן?) עם סאשה ואנוכי, סאשה שמעולם לא שרה לפני כן באופן מקצועי הגיע בכלל מעולם חיי הלילה והפאבים של ברלין עם חצוצרה, פאסון של דוגמנית כהת עור ושיק של רעב לנסות המון דברים חדשים".

רוברט קוך הגיע בהמשך?

"כן, רוברט קוך הוא מפיק סאונד ומתכנת ביטים מקומי מבריק לדעתי. איש עם ידע עצום במוזיקה, פנאט לכל עניין היצירה, שעבד אז ועדיין עובד במקביל על פרוייקט שנקרא The Tape, ובעברו היה מתופף רוק כבד. דמות צבעונית. כאמור, מעגל החברים התרחב וככה בעצם נוצרה השלישייה שמרכיבה היום את ג'הקוזי. הקטע הראשון שהקלטנו יחד כפרוייקט נטול שם ולייבל נקרא; 'בלאק בארבי'. בהמשך יצא גם שהוא זה שפותח את האלבום".

קיטי יו, הנה אנחנו באים...

"ב-2003 הוצאנו 12 אינץ' של הקטע 'פיש' בלייבל VMF (שהשתייך למועדון הברלינאי הנושא את אותו השם) פתאום הלייבל פשט את הרגל. מה שכמובן ביאס קצת אבל במקביל השתדלנו להופיע כל הזמן. בעצם רק בסוף 2004 נוצר החיבור עם קיטי יו, ששמעו את האלבום בשלב די סופי, שכבר היה מוכן. התלהבו, וקראו לנו להתייצב במשרדים כדי לחתום על חוזה".

מעניינת תופעת הלייבלים מגזרת האינדי האלקטרוני של ברלין, די ייחודית להם, לא?

"נדמה לי שכן. יש כאן המון המון ז'אנרים שכל הזמן חותכים אחד את השני כמו אוטוסטרדה גרמנית. האוס, מינימל טקנו, פריקי אלקטרוני, הגריים הבריטי שהגיע לפה (גם בזכות סאשה שמארגנת ערבי גריים) וכו'. הקהל תמיד מגיע לשמוע ולרקוד ובהרבה מאוד מקרים מונע על ידי ביקורת עצמית גבוהה במיוחד. מדהים לגלות שלכל ז'אנר יש כאן קליקה מכובדת משלו, שבגדול אפילו לא ממש זקוקה ליחסי ציבור אגרסיביים, התקשורת חשובה פה, אבל לא משחקת תפקיד מפתח. המוזיקה נובעת מתוך הקהילה ונועדה באיזשהו מקום לספק רק אותה, אגב הרדיו המיינסטרימי המקומי נוראי".

הרבה שמאלץ?

"נורא ואיום".

התקשורת הגרמנית הרלבנטית מאוד אוהבת לפרגן לכם.

"כן...הם מחבקים".

מה החלק שלך בכתיבת השירים של ג'הקוזי?

"חלק גדול מהשירים או מהקטעים מתחיל בלופ בסיסי שכתב רוברט. יומיים אחר כך אני מקבל ביטים שבורים במייל. אני קורא לסאשה, אנחנו מקשיבים, יחד מחפשים את ההרמוניות המתאימות ומנסים לעצב צורה ולהקנות לכל העסק הזה מרקם של שיר. סאשה כותבת את המילים. את התוצאה אני חותך ומדביק, משייף קצת, מחזיר לרוברט, הוא מוסיף קצת שמן זית, מחזיר לנו וחוזר חלילה. לפעמים זה נמשך חודשים".

הטקסטים של פררה מצחיקים ותמוהים בו זמנית. היא לא מפסיקה לקשקש על סמים או על אלי מקביל וילדים אמריקאים עשירים שמשתלטים על המדיה ועלינו, ומצד שני מדמה חבטה מרושעת מבחור אלים לנשיקה קסומה, מה הסיפור של הגברת...? האם היא מודעת לעצמה?

"היא מדהימה. סאשה יורקת את כל הטקסטים האלה באירוניה כמובן, נדמה לי שהיא בנאדם מאוד מודע לעצמו. כל העניין הבין גזעי, הפאסט פוד והגבר המכה נכתב באירוניה, אולי עוד נקודה למחשבה באלבום הזה, אולי".

אתם מופיעים לא מעט מחוץ לברלין, איך הקהל מגיב בהופעות בשאר חלקי אירופה?

"האמת, די מפתיע. גם בפאריז וגם בבריסל הקהל רענן לקבל דברים חדשים ושמח מאוד כל הזמן. הם מגיעים להופעות כדי ליהנות. תשמע, חשוב להזכיר שלמרות שאנחנו מופיעים במועדונים, המוזיקה שלנו היא חיה לגמרי, אין די-ג'יי סט. אני מנגן בבאס ובגיטרות ולפעמים בקלידים, רוברט על הלפטופ וסאשה שרה בכשרון שהעניק לה הטבע, והיא פרפורמרית מעניינת ואנרגטית. הקהל המועדוני מגיב לכל האקט הזה שמתרחש על הבמה בחיוב, והתגובה שלו לא מאולצת, לפעמים זה מפתיע שזה עובד גם מחוץ לקהילה האישית שלנו בברלין".

איך סטריאוטייפ וג'הקוזי נדבקים יחד?

"סטריאוטייפ עבד עם אל-הקה (Al-Haca) הרכב היפ-הופ/דאב שרעיונית, נורא דומה לנו ומגיע מאותה הסצינה. חברים הכירו בינינו, הייתה תקשורת טובה, הצענו לו רמיקס לקטע הזה והוא הסכים מיד. יצא מגניב לא?"

יצא מקפיץ.

"בהמשך הופענו ב'דאב קלאב' בווינה, והוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות במיוחד, ואפילו כתב טרק למעננו לפתיחת הערב הזה. זה היה קטע מצחיק בטירוף שמציג את ג'הקוזי בהומור, הוא אחלה בנאדם".

בקטע “Who” הסמפול מאחור של סאשה פררה הופך להיות משהו שנשמע כמו "מה נתתם לי במתנה". זו אסוציאציה אישית שלי או שזה אלמנט מעובד ומתוכנן מראש?

"מממ...יכול להיות, אני לא בטוח, אבל מה שכן בטוח הוא השימוש הלגיטימי ב'תאונות' אולפניות. אנחנו עובדים יחד על הצד המוזיקלי כל הזמן, פחות טכניקה. מה שקורה בזמן אמת הוא המהות. לאחר מכן אפשר לשבת עם פינצטה ולהקפיד יותר על הפרטים, במקרה של הסימפול ההוא נראה שאיאלץ להשיב פניך ריקות, אין לי מושג, אבל שווה לבדוק את זה".

יש הבדל בין העבודה של מוזיקאים ישראלים למוזיקאים שחיים בברלין?

"מנקודת הבט שלי, כן. בישראל אין כל כך ספייס לעבודה אינטימית כמו שיש לי כרגע, אולפן פרטי וכל זה. ונדמה שיש עוד הבדל משמעותי מאוד, אם בארץ מנסים יותר להתמקד בטכניקה, כלומר האקורד הזה יושב ככה ולא ככה, או ששמים דגש קצת בלתי מאוזן על עבודה אולפנית סופית, מה שנקרא 'בישול' ופחות על הדינמיקה של לנגן 'חי', אז כאן זה ההפך. כאן יותר מנגנים יחד, זורמים, מטפחים תקשורת בין אישית ויצירתית ורק אחר כך עוסקים בעבודת הנמלים. זה מהותי בעיני. אבל, זוהי כמובן נקודת המבט שלי בלבד, יצאתי ברור?"

בהחלט. תוכניות לעתיד הקרוב מאוד?

"כנראה שנוציא בקרוב אי-פי נוסף במסגרת 'קיטי קאט' (פרוייקט הרמיקסים של קיטי יו) שיכיל את כל הרמיקסים האחרונים שעשו לנו וגם קטע אחד חדש."

אתה וג'הקוזי כרגע בשיא הפעילות שלכם ואחרי הוצאה של אלבום בכורה מוצלח. אתה יכול אולי לנסות להמחיש את החוויה שלך כחלק מיצירה חיה שמתגלגלת בדרכים, אולי לפעמים כל ההייפ הזה סביבכם נדמה קצת כמו אשליה?

"קשה מאוד לחשוב ככה. רוב הזמן אתה פשוט עובד נורא קשה. אתה מגיע לעיר אירופאית מעניינת אבל אין לך ממש זמן לראות כלום, יש לך גיג, אתה מסיים אותו ואז נוסע למקום אחר. לפעמים אני חושב על זה אבל רק כשאני חוזר הביתה אני יכול להתנתק, וכן יש בזה משהו. ברגעים כאלה כל זה נדמה קצת כמו אשליה, שאולי לא אני הוא שחווה את כל זה בכלל".