המציג הוא רופא

אם היו אומרים על אבא שלכם, שייבדל לחיים ארוכים, שהוא "מניע קלות את ידו הימנית בתגובה לגירויי כאב" לא הייתם ממהרים לכבס את בגדי הספורט שלו, נכון? ליתר דיוק, אם היה יוצא אליכם הרופא ואומר בפנים חמורות סבר שהרופאים "עסוקים במאבק על חייו ולא בשום דבר אחר", הייתם מבינים את הרמז. אז למה אנחנו לא מבינים את הרמז כשמדובר בשרון, ולמה בכלל התקשורת ממשיכה לרמוז?

הרי כשמדובר בפיגוע (שזה באמת דבר נורא) אנחנו יודעים לזעוק לשמיים: "התופת", "הגיהנום", "זוועה", "רצח". אבל כשמדובר באיש מבוגר שאין לו שום סיכוי לחזור לתפקד, אנחנו לוחשים: "עמילואיד אנגיופתי מוחי", "נשימה עצמונית בגיבוי מכונת הנשמה", "לחץ תוך גולגולתי", "חוסר תגובה לגירויים קוגניטיביים". כל זה במקום להגיד: "חבר'ה, אנחנו מצטערים, עשינו כל מה שיכולנו". הרי ראינו מספיק פרקים של אי-אר כדי להבדיל בין הצפצוף הממושך של ה-flatline לבין רינגטון, ובניגוד לשרון, אין עדיין שום בעיה עם היכולות הקוגניטיביות שלנו.

חלק מאתנו מבכים את אובדנו של מנהיג אהוב, חלק מאיתנו חושבים שהטיימינג שלו מעולם לא היה גרוע יותר – כך או כך כולנו יודעים שגם אם מצבו של שרון ישתפר ברמה של נס הוליוודי, הרי שעל אף המוגבלות המוחית המקובלת בממשלת ישראל, מצבו של שרון צנח מתחת למינימום הדרוש למילוי תפקיד ראש הממשלה. לכן נשאלת השאלה, למה בכלל אנחנו מתעסקים באובססיביות כזו במצבו הרפואי?

ואובססיביות זו מילת המפתח. תחת כל עץ רענן צומח פרופסור אחר שמסביר להדיוטות שלמרות שמשום מה קוראים לזה "נשימה עצמונית", שרון עדיין לא יכול לנשום לבד, שלמרות השפה העדינה, רוב החולים במצבו נותרים עם פגיעה חמורה ביותר, ש"לחץ תוך גולגולתי" נשמע אולי לא כל כך מסוכן אבל בעצם יכול לפגוע בכל המוח. וכל עיתון ואתר מספק מילון מונחים למושגי השעה: שבץ מוחי, דימום מוחי, בצקת מוח, סי-טי. כאילו, איזה חלק של "הלך קפוט" אנחנו לא מבינים?

המעניין במפעל ההסברה הרפואי, הוא שהוא אינו מאפיין את עולם הרפואה. לכל מקצוע ז'רגון משלו, שתפקידו להביך את הנזקק לשירותיו ולגרום לו לתסביך נחיתות שיתבטא בשני דברים: שהלקוח לא ישאל שאלות ושירשום צ'ק. במובן הזה רופאים ומוסכניקים דומים מאוד, על אף השוני בצווארונים. ואילו במקרה של שרון, בניגוד מוחלט לאמנת הרופאים, כל רופא מתנדב לשמש כמתורגמן.

הסיבה המיידית קשורה בוודאי לתאוות הפרסום שלא מדלגת כנראה על אף אחד. בנוסף, כל רופא שמדבר על שרון הוא לרגע קל קצת כמו הרופא של שרון. אווירת הטיפול הנמרץ עוטפת בהילה כל מי שיודע להגיד "עמילואיד אנגיופתי מוחי" שלוש פעמים בלי להתבלבל. אבל יש כאן עוד משהו, קצת פחות ציני, והוא תחושת של התגייסות. הרופאים נקראים לדגל. תפקידם, לכאורה, להאיר את עיני העם בנוגע למצבו של ראש הממשלה.

אך בפועל, מבלי שהם מודעים לכך, מאמציהם של הרופאים-בתפקיד-פרשני-הספורט עוזרים להשאיר את תשומת הלב הציבורית ממוקדת בנקודה אסטרטגית, תחת אור הניאון של בית החולים, נקודה שבה, למעשה לא קורה שום דבר בעל משמעות פוליטית או כלכלית. הדבר מאפשר לבעלי הכוח הפוליטי והכלכלי, (אלה שכרגע אומרים ש"זה לא הזמן לפוליטיקה" בצד אלה ששומרים על שתיקה) להתעשת ולתכנן את צעדיהם העתידיים, ותהיו בטוחים שרק כשהם ירגישו מוכנים, הם ינתקו אותו (או לפחות את הדיון בבריאותו) מהמכונות.