על מה אתה מדבר, וויליס?

כאילו על מנת לקבל את פני החורף שנחת עלינו, ובימים בהם ליין מסיבות של מוזיקת Fאנק נראה כדבר האופטימי ביותר שקרה לחיי הלילה בתל-אביב של העת האחרונה, יוצא האלבום החדש של ניקול וויליס ולהקתה (Nicole Willis & the Soul Investigators), ומשאיר באבק רחבת הריקודים את ההנחות הסמויות של הדיון הביקורתי על מוזיקה, שמקשרות בין העדר חידוש צורני לחוסר מקוריות.

ניקול וויליס היא אשתו של המולטי-אינסטרומנטליסט הפינלנדי ג'ימי טנור, שפעל במשך שנות התשעים כעוף מוזר במחוזות הלייבל וורפ (ושני אלבומיו האחרונים יצאו בקיטי יו). מערכת היחסים שלהם נולדה תוך כדי העבודה המשותפת והספונטנית על אלבום הסולו הראשון שלה מ-2000, "Soul Makeover", אלבום שהופק במשותף על-ידי בני הזוג וחברם הקרוב מוריס פולטון, שברגעים רבים לאורכו נשמע כמו מגרש משחקים של הגברים בשלישיה, שניהם מפיקים דומיננטיים ומרתקים.

כעת, כאשר הזוג (פלוס שתי בנותיהם) מתגורר בעיירת הולדתו של טנור בפינלנד (חזרה לשורשים בעולם האמיתי), הם שבים למרכז הבמה עם אלבומה השלישי של וויליס, "Keep Reachin Up" (ברשותכם נדלג על "Be It" הפחות מוצלח מ-2004).

הפעם לא מדובר בניסיונות לערבב מוזיקה "שורשית" (Fאנק, סול, ג'אז, דיסקו) עם אלקטרונית (דיסקו, האוס, טריפ הופ, וגם טכנו מצידו של טנור), שאפיינה את פועלם עד כה. הפעם זו פצצת סול-Fאנק לפנים. לא תערובת מתחכמת, אלא אלבום, שאם מתעלמים מכמה פרטים קטנטנים, יכול היה להיעשות באותה מידה גם ב-1966 ולצאת בחברת התקליטים האגדית מוטאון. אני אומר מוטאון, כי זה השם והצליל שכולם מכירים. אולם חובבי Fאנק מהוקצעים ישמחו לדעת שהאלבום הוא מחווה לסאונד עוד יותר ספציפי, זה של חברת התקליטים Curtom של קרטיס מייפילד, שהתאפיינה בסאונד תופים חד (שעשה אותה פייבוריטית בקרב סצינת הנורתרן-סול), גיטרות ווה-ווה ועיבודי כלי מיתר שסוחפים את הקצב ולא מטביעים אותו בפאתוס של עצמם - תחשבו על "סופרפליי" של של מייפילד. ג'ימי טנור כבר התגלה בעבר כמי שיונק מזון רוחני רב מיצירותיו של מייפילד (בעיקר ב-"Spell" הנפלא מהאלבום "Out of Nowhere"), ו-וויליס אפילו שיתפה פעולה עם המאסטרו בשיר "Lets Do It Again" מתוך אלבום מחווה שהקליט, בעודו בחיים, עם כמה ממעריציו.

אז היא עוד הייתה חלק מהרכב שנקרא ה-Repercussions (שהוציא שני אלבומים בלייבל הטריפ-הופ מו'ווקס בשנות התשעים). תוסיפו לזה חברות מוקדמת בהרכבים Dee Lite וה-Brand New Heavies, ותראו שניקול וויליס היא לא בדיוק החתולה החדשה בשכונה, וגם אם לא זכתה לפרסום בזכות עצמה, היא היתה חלק מסצינות מוזיקליות חשובות וותיקות, ולכן התהליך העובר עליה הוא דוגמה טובה לתהליך שנראה כי עובר כרגע על סקטורים שלמים של קהילת האלקטרוניקה. אם במהלך שנות ה-90 ותחילת האלפיים התעמקו רבים מאלו בכל מיני וריאציות חדשות על סגנונות ישנים – אסיד ג'ז, טריפ הופ, ניו-ג'אז – בעת האחרונה נדמה כי מגמה של חזרה לשורשים הולכת ותופסת תאוצה. אשתקד הוציא ג'יימי לידל את אלבומו המופלא שהילך בין העבר-להווה-לעתיד, עריכות מחודשות, יעני re-edits, לקטעי עבר פופולריות מאי פעם, והרכבים כמו Breakestra, Soulive, Quantic Soul Orchestra, ובעיקר Sharon Jones & the Dap Kings ושכמותם, נטועים עמוק מאוד בסאונד שהוא לגמרי של פעם.

כל המלל כזה נועד בעיקר להצדיק את הבאתו לתשומת לבכם של אלבום שהוא תענוג אחד גדול. גם בלי הרקע התיאורטי, מדובר באלבום עם חיות אדירה. סינגל הבכורה מתוכו, "If This Ain't Love (Don’t Know What Is)", הוא שיר מושלם עם או בלי קונטקסט, ועשרת הקטעים האחרים שבו עמוסי אמפטמינים ומרגשים לא פחות (אני נתפסתי חזק על "My Four Leaf Clover", בינתיים, כי באמת כל האלבום הוא פשוט פצצת Fאנק חסרת מעצורים).

תוסיפו לכך שה-Soul Investigators, להקת הליווי, היא הרכב המונה שמונה נגנים, מעין סופרגרופ של סצינת הג'אז המודרני בפינלנד (ג'ימי טנור, NuSpirit Helsinki, Quintessence ו-Teddy Rok 7), העיפו מבט בעטיפת האלבום, שהיא רטרו מתוק ומוקפד, ויש לכם אלבום שהוא מושלם לחורף של כאן ועכשיו, ולבטח גם לאלה שיבואו אחריו.

ניקול וויליס והסול אינווסטיגייטורס, "Keep Reaching Up" (יבוא, Timmion)