תריסר זה שתים עשרה

על מסך הטלוויזיה מתגודדות ארבע עשרה אווזות פותות ונלהבות. חלקן ישראליות, חלקן עלו מרוסיה לפני כמה שנים, אחת הגיעה מאתיופיה, אחת בכלל ערבייה, אחרת ננסית, אחת צקצקה באדישות מעושה ובכל הזדמנות פנויה כי היא חיה בשלישיה עם גבר ואישה, מישהי נוספת קרקרה כי היא הגיעה לפה "טו בי סקסספול" ואחרת כמעט לא דיברה, היא היתה עסוקה מדי בעמידה זקופה תחת המטען החורג שנקרא בפיה שדיים. הן היו שונות, רבות ומגוונות, אך כולן ללא הבדל של נטייה מינית, צבע או דת רצו אותו דבר: להיות גלית גוטמן. או כפי שאחת מן האווזות, העונה לשם אליסיה, ניסחה בבהירות את החלום עם התייצבותה של גוטמן בפניהן: "כאילו תראי לאן היא הגיעה בחיים".

אח, "להיות גלית גוטמן". עכשיו זו באמת שאיפה מכובדת ומלאת מעוף. גלית גוטמן - מי לא ישאף להיות כמוה: אשת רוח, מוזה יוצאת דופן, פילנתרופית בלתי נלאית, סופרת מלאת תנופה, שחקנית בעלת אלף פרצופים, אושיה תרבותית מהלכת, שלא תשכח גם בעוד מאות שנים בשל תרומתה להתקדמות החשיבה האנושית. חטאים רבים נרשמו באמתחתה של "הדוגמניות" ועל כולם דובר רבות: הפיכת האישה לחפץ, הורדת העברית לנקודת העילגות הנמוכה ביותר ושדרוג רמת ההתעללות הנפשית במתמודדי ריאליטי לרמות חדשות עליהם טמירה ירדני לא חלמה מעולם, אך נדמה שעוד לפני כל חטאים אלו, צריכה לתת "הדוגמניות" את הדין על כך שהינה תוכנית שמקדשת תרבות של אפסיות, מחנכת לשאוף לאידיאל מזויף וריק מתוכן ומעלה על נס אחת גלית גוטמן, שעם כל הכבוד ליופיה ואופייה, מסתכמת בהיותה דוגמנית מצליחה, שהנחתה בעבר תוכנית שידוכים נשכחת וכיום מובילה תוכנית ריאליטי משוקצת במיוחד. שולמית אלוני בטח נושמת לרווחה. הפרויקט הפמיניסטי הושלם.

גם אם נשתיק לרגע את צווחות הפמיניסטיות הכעוסות, הרי שהבעיה המרכזית עם "הדוגמניות" היא שקודם כל אינה אפילו עונה על הדרישות הבסיסיות של תוכנית ריאליטי באשר היא – יצירת הזדהות, מתח והתרגשות. "הדוגמניות", בהתאם להיותה תוכנית שטחית שמקדמת אידיאל שטחי עוד יותר, מעוררת בדיוק את אותו עומק וכמות של עניין. תקשקש יעל רייך עד כמה שתרצה על כך שדוגמנית צריכה להביא את ה"אמת הפנימית" שלה ותפרט רוקוואי עד מחר על המשימות להן הדוגמניות נדרשות, ושגוטמן תעניק לעייפה את נאומי העידוד המטופשים שלה לכל עגלה עם עיניים פעורות לרווחה, אם שיא המתח שנרשם בתוכנית אמש, היה אם מור תשים את כובע הים שלה עם שיער רטוב או עם שיער יבש, הרי שכבר באמת עדיף להתייבש מול תוכנית על כלבי ים בנשיונל ג'יאוגראפיק. בהם לפחות אפשר לצפות מצטלמים על קרח מבלי לשמוע ערמת יללות קדחתניות כדוגמת "מה, כאילו קרח", "איזה שוק, ממש קרח".

אז למה להיתמם? הרי בכל זאת מדובר בערוץ מסחרי, ובכל זאת מדובר בתרבות פופולרית, ובאמת עסקינן פה בריאליטי משעשע שזכה לעונה שנייה וכל משתתפותיו מעל גיל 18 ואחראיות להחלטותיהן. ונכון, כולם כיום רוצים להיות יפים, וכולם כיום רוצים להיות עשירים והראו לי מישהו שלא רוצה להיות מפורסם כיום ואראה לכם את תמר גוז'ינסקי בתרדמת. ועדיין, בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות, נותר ב"דוגמניות" שורש מהותי שהינו בלתי מוסרי בעליל. שהרי מעבר לתירוצים של "טראש זה אחלה" ומבעד לטיעונים ש"זה רק בידור קליל" ו"גם לזה יש מקום", מבצבצים פניהן של 12 נערות ששבוע אחר שבוע ירודדו, יוקטנו ויושפלו להיותן "ירכיים עבות", "ברווזיות", "בעלת זפק", "שפיצית", "ישבן נפול", "היפופוטם", "עקומה" ו"מוזרה". ואפילו אם נערות כסילות אלו עוד אינן מבינות עד כמה הרסנית שאיפתן להתאים לאותם אידיאלים מוקצנים ומופרכים שמציגים שופטיה הנאלחים של התוכנית, עדיין לא מגיע להן כי פרצופן יכוסה ברפש מול כל המדינה בכל יום רביעי במשך שלושת החודשים הבאים.