לעזוב את מנהטן

מזה שנים מצפים מעריצי וודי אלן שהקולנוען פשוט "יחזור". יחזור - כלומר יפסיק לייצר שבלונות מייגעות ובינוניות לקומדיות פושרות. ב"נקודת מפגש" וודי אלן לא חוזר, הוא פשוט מגיע ממקום אחר לגמרי. בגיל 70, הוא אורז את הפקלאות, עוזב את מנהטן, הלוקיישן שהיה תמיד הלב של סרטיו, ומביא סרט עם הרבה תימות וודי אלניות, אבל שונה לגמרי. הבשורה הטובה: זהו סרטו הטוב ביותר מזה שנים, לפחות כעשור וחצי. מצד שני, הוא גם הסרט הכי לא וודי אלני שתוכלו לצפות לו. אם נשתמש בפורמט ה-"X פוגש את Y" הנתעב – אז "נקודת מפגש" (תרגום ל-Match point, מונח סימבולי מתחום הטניס המלווה את הסרט ופירושו הנקודה המכריעה של המשחק) הוא "הכשרון של מר ריפלי" פוגש את "קרוב יותר".

כריס וילטון (ג'ונתן ריס מאיירס) הוא שחקן טניס כושל שהופך למדריך, וקושר את עצמו במשפחת אריסטוקרטים לונדונית עשירה. הוא מתחבר עם הבן (מתיו גוד), מתחתן עם הבת (אמילי מורטימר) ועובד אצל האב (בריאן קוקס). במקביל, הוא מתאהב בארוסתו של גיסו, נולה (סקרלט ג'והנסון), ומנהל איתה רומן לאחר שהם נפרדים. מכאן והלאה הוא ממשיך לטפס מעלה בסולם החברתי במיומנות ושאפתנות, אך במקביל סוחב על צווארו אבן ריחיים בדמותה של נולה, עד הקונפליקט הבלתי נמנע.

צמיחתו של הגיבור בחברה הגבוהה נכנסת לתבנית בריטית קלאסית – אוסקר-וויילדית משהו. כמו דוריאן גריי שמגיע לעיר ומטפס במעלה הסולם החברתי – אך עקב האכילס שלו, הדיוקן המושחת שגוזר את גורלו, עומד במקום – כך גם כריס, שבדרך אותה הוא סולל מעלה בנחישות, יש מהמורה המעכבת את התקדמותו ומחמירה ככל שעובר הזמן. הוא מפלס את דרכו בעליה, אליה שנולה היא הקוץ בה. כמתבקש, אותם רגעים עם נולה, לטוב ולרע, טעונים בתשוקה ובזעם. מפגש השפתיים של ריס מאיירס ושל ג'והנסון הוא תאוות הבשרים לשמה. כריס וילטון הוא הדמות הראשית הכי לא שגרתית של אלן (שלא מופיע הפעם בסרט). במידה זו, גם הוא וגם התסריט מזכירים את "פשעים ועברות קלות" (שהוא לא סרטו הטוב ביותר, אבל בהחלט אהוב עליי). כגיבור שלילי, הוא יוצר קונפליקט אצל הצופה. סוג של חניבעל לקטר, אם תרצו. ריס מאיירס נושא על כתפיו משא לא קל, ועומד בו בגבורה וכך גם ג'והנסון, שמלבד התאמתה ככפפה שקטה לחזונה של סופיה קופולה ב"אבודים בטוקיו", בדרך כלל מקבלת יותר מדי אשראי למרות בינוניותה, מפתיעה כאן לטובה. גם שחקני המשנה מושלמים כתפאורה סטריאוטיפית למסעו המיוסר והמושחת של הגיבור.

אחרי שב"כל דבר אחר" הגיבור, בן דמותו של אלן, עוזב את ניו יורק בסוף הסרט, וב"מלינדה ומלינדה" הפלופי שלו (פלופי גם מלשון כשלון וגם מלשון נעדר זיקפה, יש לציין) ניו יורק כבר כמעט נעלמת לכדי לוקיישן אקראי, נראה כי זוהי שעת כושר מצוינת לאלן לנדוד לראשונה מחוץ לעיר המזוהה איתו כל כך. הוא מביים סרט לונדוני למהדרין, ונראה כאילו הוא מגלה את הלוקיישן החדש לאורך הסרט בחדווה של יוצר מתחיל. הצילום, כרגיל, הוא פונקציונלי לטובת התסריט ותו לא. והמוזיקה, כמתבקש, שוב ממלאת תפקיד של שחקן משני, כמו גרשווין ב"מנהטן". הפעם אלו האופרות של ורדי וביזה, שזרות לאלן כפי שהאריסטוקרטיה זרה לווילטון.

קשה להבין מאיזה הלך רוח יצא אלן כשעשה את "נקודת מפגש". עם מינימום הומור, נגיעות היצ'קוקיות ושאלות על מוסר ומהות הקיום, הוא כאילו מתחבט ומתייסר דרך דמותו של כריס. בתסריט מבריק, נטול טריקים וגימיקים כמו אלה של "מלינדה ומלינדה", "לפרק את הארי" או "אפרודיטה הגדולה", "נקודת מפגש" פשוט מספר סיפור. הוא קופץ קדימה בזמן, כשלא קשה למלא בראש את הפערים. בכל פעם שהסרט נקלע ללאות קלה ונפילת מתח, אלן אורז את הדמויות וזז קדימה. אלן הוא אדם שכלתני, ניתן לראות זאת בכל סרטיו. כאן, בניגוד למקרה הגיבור הנרדף בעוון קלקלתו ב"פשעים ועברות קלות", הוא מכניס שחקן חדש, שזר לו ממש כמו הלוקיישן – המזל. ומזל שאלן עשה את הבחירות הללו, בפתח העשור השמיני לחייו, בו הוא נולד קולנועית מחדש. חובה לראות כדי להאמין.