גבינה צרפתית עם חור

מותחנים עם טוויסט דרמתי בסוף היו פעם הסוגה החביבה עליי. את "החוש השישי" ראיתי שלוש פעמים, את "החשוד המיידי" אחת עשרה פעמים. אם הייתי נשארת מחובבי הז'אנר, אני מניחה שאת "אנתוני זימר", הסרט החדש (והראשון) של ז'ארום סאל, לא הייתי רואה מספר פעמים דומה. הסיבה היא שבשורה התחתונה, "אנתוני זימר" הוא סרט מתח עשוי בקפידה, אבל הטוויסט שלו לוקה בחוסר אמינות. ובכל מקרה, השאלה הגדולה צריכה להיות - למי נשארה סבלנות לטוויסטים מפתיעים והאם לא ראינו כבר יותר מדי טוויסטים מהסוג הזה מכדי להיות מופתעים באמת.

"אנתוני זימר" הוא סיפורה של קיארה (סופי מרסו), בת זוגו של אנתוני זימר, ארכי-פושע פיננסי מתוחכם במיוחד שבלש המשטרה אקרמן (סמי פריי, "קליאו מ-5 עד 7" של אנייס ורדה, "חבורה נפרדת" של גודאר) מנסה ללכוד. בדיוק כשקיארה עומדת לפגוש את זימר, היא מקבלת פתק ובו מבקש ממנה הפושע לעזור לו להיפטר מהעוקבים אחריו. לשם כך היא נדרשת לגשת לאדם זר ברכבת, לפתות אותו ולהעמיד פנים שהוא הוא אנתוני זימר המבוקש. לברנש שקיארה פוגשת ברכבת קוראים פרנסואה (איוואן אטל), בחור פשוט שנסחף אחרי האישה המהממת אל מרדף שאיש אינו יודע כיצד ייגמר. אחרי לילה ראשון עם האישה המסתורית, זוכה פרנסואה המסכן למטר יריות שמבריח אותו בעודו יחף אל הרחוב, דרך המדרגות החיצוניות בבניין. את היום הוא מסיים, וביחד איתו הצופה, בתחנת משטרה עם הרבה שאלות ומעט מאד תשובות.

"הרעיון היה שמוטב להתחיל עם קלישאה מאשר לגמור עם אחת" אומר ז'ארום סאל, הבמאי והתסריטאי. המצב בו אדם נורמלי מן השורה פוגש אישה ומסתחרר ממנה, ובוקר למחרת הופך מסיבות מסתוריות לברווז במטווח הוא הקלישאה הקולנועית (והספרותית) עליה בחר סאל להציב את הסרט שלו. מהר מאד הצליח לגייס את סופי מרסו לפרוייקט, לאחר שהצהירה שמעולם לא שיחקה תפקיד של פאם פטאל, והביעה נכונות לעשות כן. המצלמה האפלולית של הצלם דניס רודן ("36 תחנת משטרה") מספקת את האווירה המסתורית שהוא רגיל לייצר, והבימוי של סאל מצביע על מיומנות גבוהה. תרכובת של קלוז אפים ומרדפים מלאי אקשן הופכים את זימר לבילוי נעים לכל מי שאוהב סוג כזה של קולנוע. השאלות המתרוצצות באשר לזהותן של הדמויות ולמטרותיהן מצליחות להשאיר את הצופה ערני עד לכתוביות. מי שלא מתחבר לעלילה, יכול לשזוף עיניים בבימוי המסוגנן להפליא שסאל מניח על המסך, בהשראה לא בלתי מורגשת של היצ'קוק. הבעיה היחידה, כאמור, היא מידת אמינותו של הטוויסט שאמור היה להשאיר אותנו פעורי פה וקרועי עיניים, ומצליח בעיקר להביך.

עקב אכילס של "אנתוני זימר" היא המלכודת אליה נופלים רוב סרטי הטוויסט הפחות טובים – ברגעים בה נמצאת הדמות המניפולטיבית לבדה על המסך, היא ממשיכה לשחק עבור הצופים באופן תמים למרות שאף דמות על המסך אינה מתבוננת בה. הצופה שעורך בראשו שיחזור של העלילה (בכדי להבין אותה לפי פיסת האינפורמציה שהתגלתה בסוף והופכת את היוצרות) לא מקבל דמות שמשקרת לשאר הדמויות באופן מניפולטיבי, אלא חור בעלילה שהופך את כל העסק ללא כדאי.