ג'אר ג'אר בינקס

האם סם מנדס סובל מסוג של תסמונת אוסקר ראשון? ממש כמו רוב מרשל, שסרטו הראשון "שיקגו" זכה באוסקר וסרטו השני, "זכרונותיה של גיישה", הוא סוג של תעודת עליבות לעצמו ולהוליווד בכלל, או קווין קוסטנר, שסרטו הראשון כבמאי, "רוקדים עם זאבים", עוטר גם הוא בפסלונים מוזהבים ומאז גם קריירת הבימוי שלו ("פוסטמן", לדוגמה) וגם קריירת המשחק שלו נראות כמו גווינת פאלטרו (כלומר חיוורות ומביכות). גם מנדס, הבריטי הכשרוני שהגיע מבימות הווסט-אנד של לונדון, סחף את הוליווד עם "אמריקן ביוטי" ב-1999, סרט שזכה אולי להערכה יתרה, אבל בתקופתו הביא מבט חדש ומרענן על הצדדים המזויפים של החלום האמריקאי, ולא פחות חשוב, שפה קולנועית חדשה, אסתטית ומפתיעה. סרטו הראשון של מנדס לקח את אוסקר הסרט הטוב, והשני, "הדרך לפרדישן", שיותר מדי אנשים תלו בו יותר מדי תקוות, כבר נחשב לאכזבה גדולה.

"ג'ארהד", אם כך, מאכזב עוד יותר. הטריילר, הקאסט, הסיפור, המחילה שניתנה למנדס על תסמונת "האלבום השני", הכל יצרו ציפייה והייפ לא מבוטלים לסרט. "ג'ארהד" הוא עיבוד לספרו של אנתוני סוופורד, שסיפר את חוויותיו ממלחמת המפרץ והתקופה שקדמה לה כחייל מארינס. סוופורד מתאר בהומור ובכנות את האטימות והשיעמום שבשירות בצבא ארה"ב, ואת המקומות ההזויים שאפשר להגיע אליהם במדבר של ערב הסעודית, כשאתה לא באמת נלחם. וגם את האחווה, שברגעים הנכונים עולה מעל הציניות. "ג'ארהד", בקיצור, הוא סרט מלחמה-ללא-מלחמה.

לפני שנתיים בדיוק מת קונרד הול, אחד מהצלמים הטובים שידעה הוליווד. הול התחבר באופן מופלא למנדס, האסתטיקן עתיר הדמיון הוויזואלי, ועבודותיהם היו יצירות מופת בכל הקשור למראה. למה להתעכב על זה? כי הבחירה של מנדס ברוג'ר דיקינס להחליף את הול היא הצעד המושלם היחיד שלו. דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן בין השאר, הוא גאון שנותן לכל אחד מסרטיו מראה ייחודי, הנצרב בתודעת הצופה לא פחות מכל ביצוע של שחקן. ב"ג'ארהד" ראיתי את עבודת הצילום הכי יפה בשנה האחרונה, מאז סרט מלחמה אחר – "שנים של אירוסין" (אותו צילם ברונו דלבונה). כמעט כל פריים ב"ג'ארהד" פיוטי, לעיתים עד כאב, והצילומים הם אלה שעוזרים למנדס להגיע לפיקים סוריאליסטיים. אותו סוריאליזם אגב, שהסרט עשיר בו, מזכיר דווקא סרט מלחמה-ללא-מלחמה אחר, מקומי דווקא – "אוונטי פופולו" (ומבחינת רפרנסים אחרים, אם בכלל, הוא עירבוביה של "מטאל ג'אקט" ו"שלושה מלכים").

אך האסתטיקה של מנדס משמשת לו כרועץ. למרות הקאסט המשובח, אפיון הדמויות שטחי. כמו ב"אמריקן ביוטי" ו"פרדישן" – הן משורטטות להפליא במאפיינים, אבל נעדרות עומק אמיתי. הבעיה הכי קשה היא עם נער הזהב התורן של הוליווד, החנון הלוהט ג'ייק גילנהול, שבואו נודה באמת, לא הכי מורגש ב"ג'ארהד". הוא מעין דמות ראשית-אך-משנית, שצופה על המתרחש יותר מאשר חווה ומנתבת אותו. דווקא ג'יימי פוקס שלצדו מותיר (שוב) את הרושם החזק ביותר, וגם פיטר סרסגארד, אחד משחקני המשנה העסוקים והטובים שיש בנמצא, שמספק ביצוע משובח.

קל להבין את קסמו של "ג'ארהד" כספר, גם בלי לקרוא אותו - וגם קל להבין למה הוא לא באמת מתאים לעיבוד קולנועי. החיילים נאבקים בשעמום, שהוא אויב גדול אף יותר מהעיראקים. בתווך, הנסיבות, האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של אמריקה ובעיקר המדבר הזר והעצום, גדולים יותר מכל מערכת שיקולים אישית או מעצמאותם. אז כל שנותר הוא לאונן, להיטרף ולהשתאות מול בארות נפט בוערות. מבחינת המשל האנטי-מלחמתי, אפשר להשוות אותו ל"אפוקליפסה עכשיו" (שמיוצג בסרט באופן מפתיע). אבל, שוב, כאן אין מלחמה. מה שכן, כסאטירה ממקור ראשון על שגרת ה-"Sir! Yes, sir!" של המארינס, הסרט יעיל יותר מכל מינשר פציפיסטי. אז נכון, "ג'ארהד" הוא יחסית-כשלון, ולא בטוח שמנה מדודה של הומור, קאסט משובח (אך מבוזבז) והתחת המקסים של ג'ייק גילנהול שווים 35 שקלים, אבל יחד עם הביצוע הוויזואלי רב-ההוד של דיקינס ומנדס, זה שווה גם מונית ופופקורן, למרות הכל.