עלילה דלילה

יובל אביבי לא מצא ב"דבש אריות - סיפור שמשון" את החתרנות והתעוזה שמגלה דויד גרוסמן בראיונות עיתונאיים

יובל אביבי
15/01/2006

דויד גרוסמן אוהב את תפקיד המוכיח בשער, ובשנים האחרונות נעשה לדובר השמאלני של עולם הספרות הישראלית. אף אם לא מסכימים עם כל דעותיו, טוב שיש מי שבוחן בעין לא מתפשרת את המציאות הישראלית, ומספק אופציית התייחסות רדיקלית לברור מאליו. זה גם הקו שהנחה את גרוסמן בכתיבת "דבש אריות", מסה פסיכו-אנליטית על דמותו של שמשון. מהיכרות עם דעותיו הפוליטיות, ברור המהלך בו גרוסמן משליך ממאפייני נפשו של שמשון, על קווי דמותה של ישראל. אלא שמצער לגלות כי את החתרנות והתעוזה שמתגלות במחשבה הגרוסמנית דרך ראיונותיו העיתונאיים, אי אפשר למצוא במסה שכתב. לו היה זה ספרו הראשון של כותב עלום-שם, ולא של גרוסמן רב ההישגים, הייתי אומר שיש כאן הרבה פוטנציאל לא ממומש (אלא שאם היה מדובר בכותב עלום-שם, ספק אם הספר היה מתפרסם).

גרוסמן מתיימר לתת ניתוח יוצא דופן ביותר של דמותו של שמשון: בעוד שהתפיסה המקובלת של שמשון היא כ"שמשון הגיבור", יצור מיתי ואלוהי, שופט ולוחם עז נפש וגדל גוף, גרוסמן מנסה לבחון את התפר בין הגורל שאלוהים הועיד לו, לבין הדמות הגרעינית של שמשון, שמסתתרת מתחת למסת השרירים האימתנית והחזות הרושפת והמאיימת. שמשון של [[דויד גרוסמן]] הוא דמות טרגית מרגע היווצרה: עובר שהושתל על ידי אלוהים ברחמה של אישה עקרה הנשואה לגבר נרפה ונחות, כשכבר בבטנה נגזר עליו, במזימה אלוהית מחושבת, עתיד רב משקל וחשיבות. סוד כוחו הופך אותו, על האלוהי שבו, לזר בעולם, ולחידה בלתי מפוענחת לסובבים אותו, להוריו ואף לו עצמו. משועבד לתוכניותיו של האל, בודד ומעונה, מצויד בכוח רב מחד ובאהבה פועמת מנגד, הופך שמשון לדמות מיוסרת ושסועת-נפש של ילד ואמן בגוף של קונן הברברי.

הניגוד הזה של הענק טוב הלב מקסים את גרוסמן, אך גם מעורר את חמלתו וצערו, כיוון שהסתירה הזו בין גורלו לבין דמותו מביאה את שמשון, לפי גרוסמן, להרס עצמי ולהתאהבות בתחושת הקורבן הנבגד. כמי שמתהלך בעולם נוכרי כדמות בלתי מובנת, שמשון של גרוסמן משתוקק לגלות את סודו, ולהגיע לאינטימיות אשר תאפשר לו מנוחה מעצמו. זו הסיבה שבגללה שמשון מחליט בסופו של דבר לחשוף את תוכו ולבו בפני דלילה, ומביא בכך למפלתו הסופית.

גרוסמן לא מוביל ישירות את הקורא למסקנה המתבקשת, אותה ניסח במילים ברורות בראיונות העיתונאיים הנזכרים למעלה, אבל הקורא אינו יכול שלא להשוות בין מדינת ישראל לשמשון: כמו שמשון, גם דמותה של ישראל היא זו של ילד חלוש נפשית שקיבל בבת אחת כוח פיסי רב מדי, ואץ להשתמש בו בכל הזדמנות שנקרית על דרכו. כמוהו גם עליה נגזר להיות תמיד שונה ומבודדת, נטע זר בעולם שמתברר כמלא סכנות, מבית ומחוץ. וכמוהו, גם אנחנו התאהבנו בדמות הקורבן, שמספקת אליבי לכל פשע וחטא שנעשים באמצעות אותו כוח פיסי שהפך לברירת המחדל שלנו.

כאמור, ההשוואה המעניינת הזו נותרת תפקידו של הקורא, ואינה מקבלת תשומת לב של ממש בספר (מלבד ניתוח פשטני וקצר בעמ' 90-91), וגרוסמן מעדיף להתרכז בדמותו של שמשון ובשבירת המיתוס. אין בכך רע - הקורא יכול לחשוב בעצמו מדי פעם, ויש בדמות שמשון די והותר למלא ספרים שלמים. אבל הניתוח הפסיכולוגי של גרוסמן אינו חדשני: גרוסמן עצמו מצטט מקורות אשר ניסחו את השניות בדמותו של שמשון, ואת הצורך החולני שלו בהתחברות לאלו שעתידים לבגוד בו; המיתוס של שמשון, במידה רבה, כבר קיבל בעבר את הטוויסט המהפכני שגרוסמן מנסה להעניק לו. גם אם כוונתו של גרוסמן הייתה לעבד גישה אקדמאית כך שתתאים להדיוטות, רעיונותיו, אלו המקוריים ואלו שהם ניסוח מחודש של רעיונות של אחרים, והאופן בו הוא מנסח אותם, חסרים את אותו גץ של גאונות שהופך מסה מעוד טקסט על התנ"ך לבערה של הנאה והשתאות.

בגוף אני מבינה?

גרוסמן מכור לטכניקת השאלה הרטורית, טכניקה מעייפת ומטרידה, ואינו מספק די גירויים אינטלקטואלים זוהרים על מנת להפוך את הדיון האקדמאי למחצה לנוסח נגיש וזורם לקורא ההדיוט. כמו ההשוואה הנוכחת-נפקדת בספר, כך גם ערכו – האיכות המיוחדת נמצאת בו ברוח, אך גרוסמן כשל מלהעניק לה גוף של ממש.

מילה אחת חייבת להיאמר, שוב, על הקשר שבין מכירת ספר למכירת עגבניות במשקל: ספר אינו נמדד בעוביו, אבל לגבות 88 ¤ על מאמר צפוף בן 25 עמודים, שנמתח לספר רב-רווחים ורחב-פונט של 130 עמודים – זו יריקה בפרצופו של הקורא המרוד.

דויד גרוסמן, "דבש אריות – סיפור שמשון", (הוצאת פן/ידיעות אחרונות)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully