ניק קרשאו, Wouldn't It Be Good

הוא זכור כסמל טוטאלי, עגול ושלם של האייטיז-פופ: עם תספורות גרנדיוזיות שקראו תיגר על כח המשיכה, ופריטי לבוש שגורמים כיום גם לאדוקים שבחובבי הרטרו לבטים קשים. הוא התעקש להעמיס על שירי הפופ הקליטים שלו יומרה לשנות את העולם, מאזהרות על הסכנה הטמונה במלחמת עולם גרעינית ועד חוסר התוחלת במירוץ האנושי. הוא היה, זה ברור, מלך הסינתי. הוא היה כל כך עדכני, ממש קאטינג אדג'- עד כדי כך שכעבור שלוש שנים המוזיקה שלו נשמעה מיושנת כמו זיכרון ממסיבת כיתה טראומטית.

הפתיחה הזו יכולה להתייחס גם להאוורד ג'ונס, מי שהיה לניק קרשאו באייטיז מה שירדנה ארזי היתה לעפרה חזה. אולם כמו מעריצי ירדנה, שהבינו בשלב מאוחר יותר שהז'יטונים שלהם הונחו על מגישת תוכניות בוקר ולא על אייקון שנטמן מתחת לאדמה, כך גם אני גיליתי בשלב מאוחר יותר שעם כל הכבוד למיסטר ג'ונס, ניק קרשאו היה בסופו של דבר הכשרון הגדול יותר מבין השניים.

נכון: "I Won't Let the Sun Go Down On Me" הוא שיר מעצבן. גם "The Riddle", למרות לחן מפואר, נשמע תפור מדי על מצעד הפזמונים הגרמני. ונכון גם שאת מרבית הכשרון שלו בזבז קרשאו בעשורים הבאים על כתיבה זולה לכוכבנים כצ'זני הוקס ובויזון, שבכלל התפרסמו בזכות קאברים. אבל מה עשה האוורד ג'ונס בזמן הזה, הא? קרוב לוודאי בילה בעוד טור פליטי אייטיז באמריקה, מנגן לקהל השרופים שנשאר לו שם גרסאות אנפלאגד של "New Song".

השיר המצליח הראשון של ניק קרשאו, הוא כנראה גם הקלאסיקה הכי גדולה שלו. "Wouldn't It Be Good" (1984) מתחיל עם ריף גיטרה כוחני- במונחי קיד וידאו, כמובן, ובמקצב לא מהיר ולא איטי. כמו הביט המדוד הזה, ככה כל השאר אצל קרשאו- מדויק להפליא. אבל באותה נשימה: משאיר מספיק מקום פעילות למוזיקליות יצירתית. קרשאו היה מאסטר במרווח הפעולה הצלילי של האיטיז. האינטרו של השיר ממשיך עם צליל פעמוני מסונתז, שמסמן את המלודיה של הפזמון, ומבהיר שלא מדובר בלהיט רוק פאבים - הגיטרה כאן היא רק עוד כלי במעבדת הסאונד של קרשאו. ואז זה מגיע: מעבר מפתיע של סולם הרמוני, שמוריד אותנו אל הבית הראשון. שם, בבית, מצטרפות נגיעות אלקטרוניות קטנות, מתוקות- דיסהרמוניות, כאלו שפרנץ פרדיננד עושים היום עם הגיטרות שלהם- שמגבות את ההתפתחות המלודית הבלתי מובנת מאליה של הלחן. הפיזמון הוא פיזמון קרשואי, שכל מילה עליו מיותרת: מסוג הדברים שנדבקים אליך לעשרים שנה כמו כלום.

אלא שלקרשאו זה לא מספיק. אחרי הבית השני, במעין קטע מעבר, (C Part) אנחנו מקבלים מיני-יצירה של ז'אן מישל ז'אר, משהו שנשמע כאילו נשאב מחדר המנועים של "מפגשים מהסוג השלישי". זה רק כמה שניות, אבל כאלו שעושות את ההבדל בין סטנדרט לרבגוני. משם ממשיך השיר עם סולו חצוצרה וגיטרה, שלא מצליחים לקלקל את הרושם הבל יימחה.

"וודנט איט בי גוד" הוא מופת של כתיבת שירים. לחן שהמילים יושבות עליו מעשה אמן, עם פיתולים לא צפויים ועיבודים עם זיק של ניסיוניות. גם עשרים שנה אחר כך הוא נשמע מצוין. סליחה על הקלישאה המקשישה, אבל היום כבר לא עושים אותם כאלה.


ניק קרשאו, "Wouldn't it Be Good" - קלאסה