נעים להתהלך בוושינגטון עם שחר. רוח רעננה ולא קרה מבדרת את ענפי העצים שבשדירות באור התכלכל והחיוור. השדירות עצמן רצופות היכלות שיש אדירים ומצטלבות בזוויות פריזאיות. הן ארוכות דיין למתוח את רגלי שנמעכו במהלך שמונה שעות בקרון. אני נענה להזמנה ופשוט הולך עוד ועוד, בין ראשוני היוממים הנפלטים מהמטרו ונספגים בכל הממלכתיות הזאת.
מאחורי הבטונאדה המאיימת של מטה האף-בי-איי אני מוצא דיינר הומה בשם "בית הוואפל" ונכנס לשתות כוס קפה. אין שולחנות בפנים. שלושה דלפקים דמויי פרסה סדורים לאורכו זה לצד זה, ועליהם קופות רושמות מיושנות, מגדלים של כוסות קלקר, ודובי לבן שעל חזהו מוטבע לב אדום. לאורך הדלפק הראשון יושבים כעשרה בני-אדם, כולם שחורים. לאורך הדלפק השני מספר דומה של שחורים, ולאורך השלישי לבנים בלבד.
אני מוכה בהלם ומייד מתעשת. יכול להיות שהמיון האנושי הוא סתם מקרה, אבל יכול להיות שלא. אם מדובר במנהג, הרי שנחשפתי כאן למשהו לראשונה בחיי. הכוונה לא לגזענות, כמובן, אלא לגילוי לב לגביה. העיר שעזבתי בצפון היא גזענית עד מאוד, אבל באופן סמוי, כמוס. כאן, לעומת זאת, ההפרדה הגזעית בולטת לעין, כמו סט כלי זכוכית למלח ופלפל.
ציפיתי לספוג מהלומות כאלה בדרום, אבל וושינגטון לא אמורה להיות דרומית. היא אמורה לשבת בדד, נייטרלית, בדיוק על קו השבר שבין שני העולמות. זוהי עיר של חצי-חצי, ואני, תוך ארבעים דקות של ביקור בה, ראיתי את חציה הזר לי. אני מהסס להרף עין ואז מתיישב בין השחורים. מי יודע אם אעז לעשות את זה באלבמה.
הקפה שב ונמזג בכל פעם שהספל מתרוקן. אני לוגם מבלי לשים לב לכמות, כמעט עד כדי הרעלה עצמית. תשומת-ליבי נתונה כולה לתיכנון הדרך הלאה על-פי המפה הפרושה לפני. היא מראה לי בעיקר לאן לא אגיע. אמריקה גדולה מכדי לאכול אותה בביס אחד, ולכן אני בוחר מראש לא להגיע לשום מקום שאינו עונה להגדרה "הדרום העמוק".
טקסס אם כן נושרת מהמפה. המדינה רחבת הידיים הזאת היא, כידוע, שילוב של דרום ומערב, וזה לא מספיק טוב לענייננו. אומנם מבחינת המציאות הפוליטית באמריקה כיום טקסס חשובה עד אין קץ, אבל חשובה ומסקרנת אינן מילים נרדפות. ברור שבטקסס יאהבו את בן המדינה ג'ורג' וו. בוש ואת הערכים שהוא מייצג ברמת אפעל אוהדים את הפועל רמת אפעל, לא? אבל פוליטיקה היא לא הכל בחיים, וכל המומנטום המדיני בעולם לא יוכל לסחוף אותי אל המרחבים האדירים, המערביים כל-כך במימדיהם של המדינה השנייה בגודלה בארצות-הברית. שטחה של טקסס 429,730 קמ"ר, פי 33.5 מגודלה של מדינת ישראל. אם אסע לראות אותה לא אראה שום דבר מלבדה.
פלורידה, מלבד חלקיה הגובלים בג'ורג'יה ובאלבמה, נופלת גם היא. בצפון הרחוק שלה אומנם אוכלים מלפפונים כבושים מטוגנים ומתפללים בכנסיות בפטיסטיות. אבל רוב השטח שלה שונה לגמרי. הנקניק היבשתי המפורסם של פלורידה ספג במאה האחרונה הגירה אינטנסיבית של יהודים ניו-יורקים קשישים, כוכבי סלסה קובניים וסתם תאבי שמש מצפון החוף המזרחי של ארצות-הברית. השיטפון האנושי היה כל-כך גדול, שחצי-האי איבד את אופיו המקורי, ומה שמשותף לו עם שאר הדרום הולך ופוחת. זה עולם אחר, פלורידה, וכמו במקרה של טקסס, גם לה מגיע ספר משל עצמה.
אל ארקנסו לא אסע, פשוט כי אף אחד לא נוסע לארקנסו. זה מין כלל שאסור להתגרות בו, ולא אני אצור תקדים. על קנטאקי אדלג; כמו טקסס גם לה יש מאפיינים רבים של אזור אחר, הלא הוא המערב התיכון. אחרי שגזרתי גם אותה בדמיוני נותר על המפה מלבן כמעט מושלם. הוא מורכב מג'ורג'יה, צפון-קרוליינה, דרום-קרוליינה, אלבמה, מיסיסיפי, טנסי, צפון פלורידה וקרן הזווית הדרום-מזרחית של לואיזיאנה, שבה מצויה ניו-אורלינס, העניין הגדול היחיד במדינה זו. אורך המלבן ממזרח למערב: למעלה מאלף וחמש מאות קילומטר, רוחבו: כמעט אלף קילומטר בקו אווירי לא מעט.
מעל המשבצת המושלמת שעיצבתי תלויה עדיין מדינה נוספת, מדינה דרומית מאוד שאסור להתעלם ממנה. בכל זאת, כרטיס הרכבת הבא שלי נועד להעביר אותי על פניה היישר לצפון-קרוליינה, בלי עצירת ביניים אחת. זוהי וירג'יניה, וירג'יניה הקולוניאלית, וירג'יניה המפוארת, וירג'יניה המורכבת. מדינת הולדתם של לא פחות משמונה מנשיאי ארצות-הברית. מצד אחד, מדובר בפשע מצידי, ומצד שני, יש לי תירוץ. בווירג'יניה כבר הייתי, ובה זכיתי במעט אותו כבר הספקתי לטעום מהדרום. זו הייתה, כאמור חוויה של שעה אחת.
אני נשען בשלווה על מושב הפלסטיק של "בית הוואפל", לוגם את הקפה הדלוח בשלוקים קטנים, ושוקע בזכרונות מעורפלי שוליים לטובת קוראי האהובים. השעה נולדה מתוך תמונה, תמונה משונה ביותר של גבר מקריח וחשוף חזה המגיש סלסלת תותים טריים ללהקת רקדניות בחליפות קרנבל ירקרקות.
התמונה הייתה תלויה בחדר השירותים של דירת המעונות של אישתי, בימים שרק הכרתי אותה. היא נשלחה על-ידי לרקין אן ארמור, ידידה של אישתי שמוצאה מדרום-מערב מדינת וירג'יניה. לרקין, כך למדתי תוך השתנה ובהייה בתצלום המוזר שעל הקיר, היא אחד האנשים המצחיקים בעולם, לפחות כשמדובר במשלוח גזירי עיתון תמוהים לחבריה. פנים אל פנים התוודעתי אליה שנים אחדות לאחר מכן בבוסטון. ציפיתי לאדם שכולו הומור אבסורדי ופרוע, ובמקומו מצאתי עלמה גבוהה, גרומה ויפה, שחומת שיער וקוקטית.
אישתי הסבירה לי שלרקין משתייכת לציבור מצומצם אך מהולל. היא כינתה אותה: "יפהפייה דרומית". לא מדובר במחמאה פשוטה שנ"צ גיאוגרפי בצידה. a southern belle הוא כינוי שנהגו להדביק לבנות בעלי המטעים של הדרום הישן, נערות עשירות, מפונקות וספוגות תרבות דרומית. סקארלט אוהרה הדמיונית הייתה כזאת, וכמוה גם הגיבורות המזדקנות ומלאות הכאב של טנסי ויליאמס, אבל כל אלה יצירי דמיון ומקומן, כך או כך, בעבר רחוק. האם נשים כאלה קיימות עדיין במציאות?
לא קשה לדמיין את לרקין בשמלת מלמלה קיצית, בגן מטופח שעבדים שחורים מנפנפים בו במניפות ענק, לוגמת מיץ אפרסקים ומתלוננת על העדר התרבות של עיירתה לעומת ריצ'מונד הנהדרת או צ'רלסטון הנפלאה. אישתי הסבירה לי שמציאות חייה של חברתה אינה שונה כל-כך מן ההזיה הזאת. במקרה של מר וגברת ארמור, הוריה של לרקין, המטעים הם מגרשי גולף, והאפרסקים תשואות נדל"ן. העיירה אינה עיירה סתם אלא ויליאמסבורג, אחד היישובים האירופיים העתיקים בארצות-הברית, המטרופולין של מושבת ג'יימסטאון החלוצית, ומוזיאון חי שאחוזות פאר מקיפות אותו.
על מידת יפהפיותה הדרומית של לרקין עמדתי כשנסעתי כאורח לחתונתה. החתונה הורכבה משמונה או תשעה אירועים שונים, שאישתי ואני הוזמנו לארבעה מהם. באף אחד לא הופיעו איש עירום או רקדניות בירוק. תותים, לעומת זאת, היו שם בלי סוף, נערמים בקערות כסופות, מפוזרים על עוגות שחיתות, מעטרים מאכלים יקרים ומרגשים יותר, ומודפסים שוב ושוב בדוגמת הטאפט שעטף את קירות המלונות שבהם התחוללו ההילולות השונות.
אירוע ראשון היה "סעודת החזרה" שציינה את סיום היערכות המשפחה לטקס הכלולות עצמו. בני הזוג, הוריהם, השושבינים והשושבינות בילו את אחר הצהריים בכנסייה, שם חזרו על פרטי החתונה שנועדה להיערך למחרת, ממש כמו שזמרי להקת אופרה מתכוננים לפרמיירה של נישואי פיגארו. החזרות האלה, שאמריקאים מכל חוג חברתי ומכל פינה של הארץ עורכים לעת כלולות תמיד הביכו אותי. אנחנו הישראלים ספונטנים, הכל יכול לקרות מתחת לחופה, אפילו נאום מצד הרב העוסק בפיגועים ובצורך בנקמה עליהם (הייתי שם). מצד שני, האמריקאים הגיעו לירח. מצד שלישי הם עדיין לא ערכו טקס נישואין על הירח, אולי כי שיגור נוסף למטרות חזרה היה עולה לנאס"א הון תועפות.
הסעודה שחתמה את החזרה לקראת חתונתם של מר וגברת דני וולר נערכה ביקב מפואר. די אם אומר שסידורי הפרחים הכילו סחלבים נדירים. לא, בעצם לא די. תנו להשתפך קצת. צמד טבחים במדים בוהקים צלה צדפות ענק על פחמים במרפסת הצופה על הכרם. בר הסלטים השתרע על עשרות מטרים לאורך קירות העץ הרומנטיים של היקב. עשרות בקבוקי יין עברו בסך מן המרתף אל חבית המיחזור, וכמאה אורחים במיטב מחלצותיהם פטפטו בידידותיות מתורבתת תחת הקורות העתיקות התומכות בגג ונושאות את הנברשות. מצגת שקופיות אינסופית הציגה רגעים מילדותם של החתן והכלה. משפחותיהם של השניים הכירו עוד בטרם נולדו, והם היו ידידים מינקותם. כתוצאה מכך זכה האירוע בנופך של נישואין שתוכננו מראש במטרה לשמר את זרע האצולה, ואפילו ברמז עדין לגילוי עריות דרומי מוכר וחביב.
אל החתונה עצמה הגענו למחרת בצהריים, מטושטשים עדיין מתנובת הגפנים של וירג'יניה. הטקס נערך בכנסייה שבג'יימסטאון, הכנסייה העתיקה בארצות-הברית כולה. כשנוסדה המושבה במאה השבע-עשרה היו מרבית בתיה בנויים עץ, וכיום נותרה מהם רק טביעת רגלם של היסודות, אבל בית האלוהים נבנה מאבן, והוא חולש עדיין על מרבד הדשא שהיה פעם מושבת החלוצים. החזרה הועילה. כולם, אם בשמלה ורודה ואם בעניבת פרפר, תיפקדו כראוי. לא היה בכל זה רמז להומור המיוחד של לרקין, שניכר באופן כה מובהק על קיר השירותים ההוא, אבל ליפהפייה דרומית יש מחויבות: נערות הכלה מוכרחות להיות מתוקות, קולו של כוהן הדת מוכרח להיות נוגה וקדוש.
מסיבת החתונה נערכה באותו הערב בקאנטרי קלאב שמשפחת ארמור נמנית עם בעליו. אני זוכר ביס אחד מהמונגוליאן ברביקיו וזהו. אומרים לי שרקדתי כאחוז דיבוק.
האירוע הרביעי היה בראנץ' שאירגנו הורי החתן באופן רשמי הם אינם אמורים לתרום כלכלית לחתונה עצמה. המזון היה משובח מכל מה שטעמנו קודם לכן, מגרש הגולף שנשקף מהאולם היה יפה עוד יותר מזה שנשקף מהאולם של הערב הקודם. בקצהו נפרש מפרץ כחול, ומעבר לו עוד וירג'יניה, עוד מרחבים של תותים, מחרוזות פנינים והבעות עניין אדיבות הכוללות חיוך לגמרי לא טבעי.
גיסה הטרי של הכלה, בחור בלונדיני חביב ויליד ויליאמסבורג בעצמו, הצטרף אלי על הגזוזטרה, עקב אחרי מבטי וחייך. "כמה זמן יש לכם לפני שאתם ממריאים מכאן?" שאל.
"בערך שלוש שעות."
"ויש לכם רכב שכור?"
"כן."
"אז אתם חייבים לנסוע לשם. אתה נראה לי כמו בנאדם שאוהב לחוות מקומות. זה מקום שאתה צריך לחוות. יש מעבורת שיוצאת מליד הכניסה לג'יימסטאון. קחו אותה, ותוך עשר דקות אתם בעולם אחר לגמרי, זה כמו לחצות את קו מייסון-דיקסון בסוף המאה התשע-עשרה."
"באיזה מובן?" רוקנתי לגימה אחרונה של קפה נפלא, פשוט נפלא, הייתכן שזהו קפה ההר הכחול הג'מאייקני המהולל, שאין כמוהו בכל העולם?
"אתה תראה בעצמך. קודם כל, הכלכלה שם היא מאוד אחרת. כאן בוויליאמסבורג אין חקלאות, שם הכל שדות של בוטנים, אבל זה לא רק זה, זה המנטאליות. שם זה הדרום האמיתי: יש חורים של כדורים בכל התמרורים, השחורים חיים בצד אחד, הלבנים בצד השני. זה הדרום האמיתי. עולם אחר, שווה ביקור."
איכשהו הצלחתי לשדל את אישתי ושתי חברות אחרות של הכלה לחמוק מוקדם מכל השפע ולספוג קצת מן הסביבה. אחת החברות, בחורה שובבה מאוהיו בשם אנדריאה, הציבה לנסיעה תנאי: אם נגזר עלינו להגיח אל הדרום האמיתי, נעשה את זה באופן מכובד. עד שובנו אל חצי-האי של ויליאמסבורג נדבר רק במבטא דרומי.
על המעבורת, בין נתזים עליזים של ים סתווי, מתחנו את לשונותינו, וכשנחתנו בעבר השני כבר הצלחנו לגלגל הברות רחבות עסיסיות ולפנות אלה אל אלה לא בסתם you פשטני, אלא ב-Yall אסלי. היה ברור בלי צורך בהסכמה מפורשת שמילה מן הסוג הזה לא תיאמר מחוץ לרכב האטום, פן יטבחו בנו הפראים הדרומים. כשעצרנו בתחנת דלק כדי לקנות קצת צידה כבר היה המאמץ לנטרל את המבטא קשה מנשוא. לא הצלחנו להפסיק להתגלגל מצחוק לאורך כל תהליך הרכישה. לקוחות לבנים וזבנים שחורים הביטו בנו בתמיהה. אפילו הקולה והבוטנים שקנינו שם היו בעצם קריצה למיתוס של הדרום. פעם קראתי בסיפור אוטוביוגרפי של הסופר דייוויד סדריס על משקה בשם "קוקטייל בוטנים". סדריס, שגדל בראלי, צפון-קרוליינה, עבד באחד הקיצים של נעוריו בבית-חולים פסיכיאטרי בעיר. הוא מתאר שם שרת שחור זקן שהיה רוכש פחית של קולה מאוטומט אחד, בוטנים מאוטומט אחר, ממזג בין השניים ושותה את התערובת לאחר כמה דקות של התיישנות.
שתי בחורות מהמערב התיכון, אחת מן המערב (אישתי) ובחור אחד ישראלי הצליחו לרקוח קוקטייל בוטנים מגעיל למדי. למרות הטעם הבעייתי כילינו את כולו, אכלנו את הבוטנים הרטובים בסוף, והתענגנו על החוויה המוזרה לאורך כל שעת שהותנו בדרום האמיתי. הכל היה מענג במהלך השעה ההיא. הגיס צדק בכל תיאוריו, אבל מה שעורר אצלו ניצוץ של עניין אנתרופולוגי מהול בבוז מסוים כלפי כפריי דרום המדינה, היה עבורנו עילה לאהבת אמת. שדות הבוטנים כיסו גבעות רכות, וליטפו את צידי הכביש במרבדי מרגניות. עשר דקות דרומה מן החוץ החליפו אותם שדות חמניות וכותנה, ואנחנו, איך לא, שרנו:
It was down in Louisiana
Just about a mile from Texarkana
In them old cotton fields back home.
...תוך הקפדה על המבטא.
נסעתי כבר בתוך נופים דומים. בילדותי, סבי וסבתי גרו ברחובות, והדרך לשם מביתנו בירושלים עברה בין שדות כותנה וחמניות, וגבעות מתגלגלות כאלה ממש. זה היה בשפלה הפנימית, לא יותר מקילומטר מקיבוץ חולדה. פתאום חשתי גם אני כמו ילד של הדרום האגדי, אבל התחושה נעלמה מייד כשהגענו אל העיירה הראשונה והאחרונה שהתעתדנו לבקר באותו היום.
בתים ויקטוריאניים ססגוניים ניבטו אל רחובה הראשי של סמית'פילד, וירג'יניה, חזיתותיהם מלאות קישוטים חמודים והלצות סגנוניות של נגרים ואדריכלים. לא היו בתים כאלה בקיבוץ חולדה, והים לא חדר אל קיבוץ חולדה בלשון של ניצוצות כחלחלים. בקיבוץ חולדה לא עמד בית-קולנוע מיושן בסגנון שנות השלושים, ובקיבוץ חולדה לא עמדה לידו חנות ספרים זערורית בבעלות פרטית. לא הייתה לי ברירה אלא להודות שאינני דרומי אלא מזרח-תיכוני, ושאת חלקת אלוהים שסביבי עלי לעזוב בעוד עשר דקות על השעון.
היה כמובן פרט שהקל עלינו לעכל את קוצר הטיול: כל עניין השחורים שבצד אחד והלבנים שבצד השני. אבל ההפרדה לא הייתה אקסקלוסיבית למחוז שבו טיילנו. כששבנו אל חצי-האי שעליו ניצבים ויליאמסבורג האצילית ושדה-התעופה, עשינו זאת לא באמצעות המעבורת אלא על פני גשר שמוביל אל עיר בשם ניופורט ניוז. שום פרצוף בהיר לא נראה ברחובות העגמומיים וסחופי האשפה. הגיס צדק שוב: בדרום האמיתי השחורים מתגוררים בצד של העיירה, שם לא תדרוך כף רגלו של לבן. בדרום הצפוני במלעיל של ויליאמסבורג, לעומת זאת, הם פשוט לא חיים בעיירה בכלל, אלא בעיר לוויין דמויית פח זבל.
ויליאמסבורג אינה נקייה מגזענות. היא פשוט נקייה משחורים. שחורים לא מצליחים לקנות בקלות את בתי הענק שלה גם אם הפרוטה מצויה בכיסם, והם מתקבלים בקלות לקאנטרי קלאב בעיקר כמוזגי מים ומפני שולחנות. וירג'יניה, כך לימדה אותי הנסיעה ברחובות ניופורט ניוז, לא מתחלקת לדרום אמיתי ולדרום לייט. היא מתאימה כולה לסטריאוטיפים של הדרום, בין אם אדמתה מפיקה בוטנים למשקאות מוזרים או דשא עבור משחקים משונים התובעים נסיעה במכוניות ננסיות.
"נו מה," אנדריאה הצליחה לשוב למבטא האמריקאי המקובל, זה שהטלוויזיה הפיצה, ושמחק הבדלים לשוניים עדינים ומעניינים רבים בין אזורי ארצות-הברית, "זה לא כאילו שבאוהיו זה ממש שונה."
"בבוסטון זה נורא," הודתה אישתי, אף היא בלי שמץ של דרומיות משועשעת, "אחד מכל ארבעה בוסטונים הוא שחור, אבל פשוט לא רואים אותם ברחובות של מרכז העיר. כולם חיים באזור די מוזנח שנקרא רוקסבורי."
"בוסטון?" אנדריאה התפלאה. בשלב זה השתכח כבר כל צל של דרומיות מלשונה. "משם התחילה פחות או יותר התנועה נגד העבדות, לא? לי יש בראש תמונה אחרת של בוסטון."
"כן," הנהנה אישתי בעצב, "דווקא עיר כל-כך צפונית וכל-כך ליברלית כביכול, אני יודעת שזה לא הרושם שיש לאנשים ממנה. אבל זה ככה, אולי דווקא בגלל השם הטוב שלה, הלבנים של בוסטון מרשים לעצמם להיות גזענים באופן פעיל. פשוט אין להם את מי להרשים. לא משנה איך ינהגו בשחורים, אצלך באוהיו תמיד יחשבו שהבוסטונים הלבנים הם שיא הנאורות והסובלנות. אז הם מרשים לעצמם להיות רשעים, לא לאפשר לשחורים לקנות דירות בשכונות מסוימות, למנוע מהם אפשרויות קידום, כאלה."
"אבל הם תמיד נחמדים מאוד," הוספתי, "מאוד חייכניים."
תוגה התפשטה במכונית, שחלפה בינתיים על פני השלט "ברוכים הבאים לשדה-התעופה ניופורט ניוז / ויליאמסבורג". נדמה היה שנגזר עלינו לעזוב רק את יופיו של הדרום, מכיעורו לא נצליח לברוח כל עוד אנחנו מצויים על פני היבשת למודת השנאה הזאת.
מבחינה זאת, אני חושב בזמן שאני גומר לשתות את הקפה ולשלם למלצרית "בית הוואפל", אמור לקרות לי דבר נפלא כשהרכבת תתחיל להתגלגל אל תוך וירג'יניה. האיזון ישוב לשכון. היופי ישוב ויצטרף לכיעור ואני אשוב ואהיה מוקף בשניהם.
אני קם ממקומי בקוצר רוח, יוצא מן המזנון אל וושינגטון אוורירית מעט פחות משהייתה קודם ונתקל בלי שום הכנה בשלט מורבידי הקבוע על בניין סמוך. "זה הבית שבו מת לינקולן," כתוב בו, בתוך מסגרת מעוטרת מרהיבה שכולה שושנים שזורות במיתרי נבל.
מוזר, חשבתי שלינקולן נרצח בתיאטרון. אני זורק מבט אל מעבר לרחוב ומגלה אותו שם, בניין לבנים גדול יותר שכרזה המפרסמת הצגה תלויה בחזיתו. המחזה הוא Member of the Wedding מאת קארסון מקאלרז. אם אינני טועה הוא עוסק בידידות בין ילדה לבנה לילד שחור בדרום של שנות הארבעים או החמישים. לא ייאמן, עניין הדרום, מאבקי הגזעים ומלחמת האזרחים רודף אותי הבוקר בוושינגטון כאילו הכין אלוהים עבורי טיול מאורגן שבו הוא משמש מדריך אישי. באותו הרגע גם נפתחת דלת התיאטרון והוא הופך נגיש, בחינם, לקהל הרחב. עם הזמנה כזאת מאת השכינה אי-אפשר להתווכח. אני חוצה את הכביש.
לינקולן נורה בארבעה-עשר באפריל, 1865, בתא הנשיאותי ביציע התיאטרון. הרוצח היה אוהד הקונפדרציה ג'ון וילקיס בות'. מאחר שהיה שחקן ידוע, איש לא תמה על נוכחותו בשורות הקדמיות של היציע התחתון. לאחר שהתגנב לתא, ירה בנשיא ועורר מהומה באולם, זינק השחקן הרצחני לבמה וזעק בלטינית: Sic semper tyrranis כך לעריצים תמיד.
הזינוק, אגב, לא היה אלגנטי במיוחד. בות' שבר את רגלו. במוזיאון שבמרתף התיאטרון מוצגים כלי עבודתו של רופא בשם סמיואל מאד. הוא קיבע את רגלו של הרוצח באותו הלילה, הורשע בשיתוף פעולה עם האויב ונגזר עליו להירקב בכלא. הנשיא ג'ונסון העניק לו חנינה בשנת 1969, למעלה ממאה שנה לאחר מעשה החבישה. המוזיאון מציג לראווה, לצד הסטטוסקופ של מאד, גם את האזיקים שבהם נאסר. הוא גם מאפשר למבקרים להשוות את גובהם עם זה של הנשיא הנרצח. אלה הם שני דברים שאין להם מקבילים באתר ההנצחה שבכיכר רבין.
בתוך התיאטרון מותחים שחקנים בחולצות שחורות את רגליהם לקראת הצגה יומית, סביב פריטי ריהוט גן חינניים שהוצבו על הבמה לכבוד המחזה של מקאלרז. מעל לראשיהם תלוי התא המקולל, מעוטר בדגלי האומה ובדיוקן של נשיא אחר, וושינגטון. אותו דיוקן היה תלוי כאן בליל הרצח. בעצם לא בדיוק אותו דיוקן, וגם לא ממש אותו יציע. מדריך עטור זקנקן תיש מטעם רשות הגנים הלאומיים מסביר לי שממשלת ארצות-הברית הרסה את פנים התיאטרון עוד בשנת האירוע, והוא שוקם רק בשנות השישים של המאה העשרים. "במשך מאה שנה זה היה בניין משרדים של הממשלה הפדראלית," הוא מסביר.
"אבל למה? למה לא שימרו את זה בתור אתר זיכרון, כמו שעושים היום?"
"כי לא רצו שזה ישמש כלי תעמולה בידי הקונפדרציה, בידי הדרום."
אני אובד עצות עוד יותר, "זה נראה לי יותר כמו משהו שיכול לשמש אמצעי תעמולה בידי הצפון, לא? מונומנט לנשיא שמת מות קדושים, עדות לאלימות הברברית של הצד השני..."
"לא בתקופה ההיא. כל מושגי התעמולה היו שונים אז. מבחינת האוכלוסייה, הרצח היה כישלון של הממשלה. עדות לחולשה. הצפון רצה להשכיח את הסיפור מייד, לא להנציח."
אני חוצה את הרחוב במסלול שעשה הנשיא המדמם ומבין שאם מנהיג ישראלי היה נרצח בזמן מלחמה, כפי שנרצח לינקולן, הוא היה זוכה לאותו טיפול בדיוק. מקום הרצח היה זוכה לביקור של בולדוזר, התקשורת הייתה מתרכזת במנהיג החדש, הכל כדי למנוע מן האויב את הסיפוק שבהתענגות על המט.
הבניין עם השלט "הבית שבו מת לינקולן" היה בימים ההם בית משפחת פטרסון, שהתנדבו לשכן אצלם את לינקולן מחוסר ההכרה עד שמת למחרת בבוקר. עוד מדריך נחמד, הפעם נטול זקנקן, עומד בכניסה ומסביר מה התרחש בכל חדר. בסלון המתינה הגברת הראשונה לחדשות. סביב שולחן האוכל אירגן הקבינט חדר-מצב, ובחדר השינה, על מיטה קצרה מדי עבור אדם שגובהו שני מטר ועשרה, מצא את מותו האיש שהכריז מלחמה על יעד מסעי ועל אורחותיו. מכאן קשה עדיין לשפוט אם ניצח או הפסיד בה, אבל בקרוב אדע. הרכבת לראלי, צפון-קרוליינה, כבר ממתינה לי בתחנה.