התחת של גרנט

יש בי חיבה עמוקה לצופית גרנט עוד מימי הפיפי. בחורה עצמונית, שרוטה במידה, לא מתיימרת לעשות עיתונות חוקרת, או תרגילי דיבוב מתחכמים של חוקרי שב"כ. היא באה לתת סיפורים אנושיים, להתחבר לאנשים הפשוטים מאחורי הסיטואציות, וכל זאת בלי שינצנץ בעיניה אותו ברק חמדני של "ווא ווא, צלם מהר משה, איזה חומר מעולה אנחנו תופסים פה, זה יהיה להיט". ועדיין, תמיד יהיה על מה להתווכח אצלה.

גם על פרק הפתיחה בעונה החדשה של "שעות אמיתיות", במחלקת ניתוחי הלב, אפשר להתווכח, עם כל החיבה לצופית. יש מי שיאמר שהיו שם ראיונות ותיעודים עדינים ומקסימים בפשטותם, נקיים מהרצון ליצור דרמה בכוח. אני דווקא ראיתי מישהי שנדחפת לחייהם של פציינטים עם מצלמות טלוויזיה, ככה סתם, שואלת ומהגגת ללא תכלית של ממש. לו הייתי שעות ספורות לפני ניתוח מעקפים, יכול להיות שהייתי רוצה לאסוף סביבי בני משפחה, לאחוז בידיהם בשפתיים רוטטות ולהזכיר להם שהם עדיין חייבים לי כסף, להטמין פתק בכותל באס-אמ-אס ולהתמקח עם הקב"ה לגבי הרגלי שמירת השבת שלי, במידה שאצא מחדר הניתוח בפורמט מתפקד. לא חושבת שהיו לי עצבים בשעה קשה זו לצופית ומסרטת הווידאו החיים-יבינית שלה.

שתי בהונות למעלה לתחקירנים שמצאו חולים שמוכנים לנהל שיחת חולין מסתחבקת על העובדה שמלאך המוות יושב להם על המיטה ומשחק איתם טאקי, אבל נראה לי שבמצב כזה אף אחד לא באמת מעוניין בשאלות כמו "אתה פוחד למות" (דה), "נשבר לך הלב פעם", ואפילו לא בליטופים כפייתיים, כפי שהיטיבה צופית להדגים על פדחתו של המטופל אריה הורוביץ (ויותר מאוחר גם קצת על אשתו). בכלל, לא הייתי רוצה לחשוב שבזמן שהצוות הרפואי בתל השומר מתחרע לי על בית החזה, מסתובבים לו שם כל מיני אנשי תקשורת סקרניים בין הרגליים ועושים רומנטיזציה קטלנית לאיבריי המדממים ומחסירי הפעימות. עדיף שהרופאים יתרכזו במטרה שלשמה התכנסנו, לא? נראה לי קצת יותר בטוח בשבילי.

קשה לקבוע בוודאות אם צופית מוכרת רגעים קטנים, מרגשים ואמיתיים מהמציאות או פשוט מציצנות טורדנית בהסכמה. רוב הזמן היא מזגזגת על הקו הדק שביניהם, מגובה בהצהרת כוונותיה הטהורות ובטונות של אמפתיה כנה לזולת. האמת, לא שגם מציצנות טורדנית זה רע, אבל אם כבר, למה לא לנסות להתאמץ ולהוציא מהמרואיינים קצת יותר מהמובן מאליו (כן, אשתו של אריה אוהבת אותו, כן, היא בלחץ טוטלי מהצנתור, כן, ד"ר שיינפלד מתבאס כשמת לו פציינט על השולחן, כן, הבת של נחום מפחדת לאבד את אבא שלה, וכן, אמא של צופית היתה שולחת אותה לגדול בפנימיות גם היום)?

כך או כך, נשארתי שוב עם התחושה התמידית המלווה את צופית ופועלה הטלוויזיוני: יש לה את האנשים והחומרים הנכונים, את היכולת המצוינת לדובב ולהקשיב, אבל תמיד נדמה שאפשר לעשות עם זה קצת יותר. את היום, כאמור, הצילה במקרה אמה המצונתרת של בעלת התוכנית, שחשה כאבים בחזה והובהלה למקום, הופכת את בתה מצופה מהצד למשתתפת פעילה. הסיטואציה הפתאומית והלא פשוטה הזו הובילה את התוכנית באחת לשיא מרגש ועצוב. ולולא זה? קשה לומר מה היה יוצא מהפרק - חלקים נרחבים למדי מההתנהלות הכללית שם היו סתמיים ולא ממש הובילו לשומקום. אולי היא תעבוד על זה קצת יותר בפעמים הבאות. סך הכל, אפילו אמא שלה לא תוכל להתרסק לה בפריים בסוף כל תוכנית.

"שעות אמיתיות", יום ב' 21:45, ערוץ 10