מאיה גולד

איזו מוזיקה את שומעת כשאת עובדת?

למוזיקה יש חלק מאוד חשוב בתהליך העבודה שלי. אני לא חושבת שאיזשהו ציור שציירתי עד היום התחיל ממשהו שהקשבתי לו, או שאופן הציור קשור במה שמתנגן ברקע, אבל אני יודעת שבלי מוזיקה אני פשוט לא יכולה לצייר. לכן אני גם חייבת תודה למי שעושה מוזיקה טובה.

אני מאוד אוהבת מוזיקה ישראלית ויש מקרים שבהם שמות של ציורים נלקחים משירים. "מוצאי החג" לדוגמא, זה שם של ציור שהצגתי במוזיאון הרצליה לפני שנתיים ובו נראים בלונים לבנים מרחפים מעל דמויות רחוקות על הקרקע. נדמה שהבלונים כמעט יוצאים מהפריים וזה מאוד התחבר לשם האלבום של חווה אלברשטיין שיצא באותה תקופה. בשיר הנושא את אותו השם נכתב "רואים את החג יוצא פשוטו כמשמעו". חשבתי אז על הרגע הזה שבו לא באמת רואים משהו קורה אבל יש לו ציון זמן מאוד מדויק. בציור אחר נראה כדור פורח והצל שלו מוטל על קרקע שנראית כמו אחרי שריפה. ציור זה קיבל את הכותרת "ארץ חרוכה", צרוף הלקוח מתוך תרגום של נעמי שמר ל"אל תלכי מכאן" של ז'אק ברל בביצוע מדהים של יוסי בנאי "..כבר ראינו איך ארץ חרוכה התכסתה שדות, התמלאה פריחה....".

אוסף הדיסקים בסטודיו קצת שונה מזה שבבית. מלבד מוזיקה ישראלית יש את ניק קייב, פי ג'יי הרווי, פסי קול שחביבים עלי במיוחד כמו "הפסנתר" של מייקל ניימן, שלא עזב את הסטודיו מאז שיצא הסרט לפני 10 שנים. פסי הקול של אלמודובר בדרך כלל מוצלחים, השנה הצטרף גם פס הקול היפהפה של "הנערים שרים".

מה יותר מזין אותך, טלוויזיה, ספר או סרט?

אני כמעט ולא רואה טלוויזיה, מפאת קוצר הזמן. אני מנסה להספיק לראות "ארץ נהדרת" כי הם נורא מצחיקים והריאליטי של צביקה פיק הרס אותי מצחוק. טלוויזיה עבורי היא במקרה הטוב בידור. אני לא חושבת שסוג המדיה הזה מזין אותי, ובכלל, קשה לי להבחין בין תחומי מדיה או בסוג מסוים שמזין אותי. בבית אני מעדיפה לקרוא מאשר לראות טלוויזיה.

אני רואה סרטים, למרות שהכמות פחתה בשנים האחרונות. מגיל 6 ועד גיל 16 בערך ראיתי המון סרטים, בכמויות מטורפות. לאבא שלי היו ספריות וידאו והייתי רואה בין 20 ל-25 סרטים בשבוע, מכל ז'אנר ובכל שפה. כשלא היה לי כבר מה לראות לא בחלתי בשום דבר וראיתי פשוט הכל.

היום אני אראה כל סרט חדש של דייוויד לינץ' או לארס פון טרייר, שני במאים שאני מאוד אוהבת. אני בדרך כלל רואה סרטים בקולנוע כי לחוויית הצפייה בקולנוע יש משמעות רבה. את "דוגוויל" הלכתי לראות פעמיים בקולנוע ולא מעניין אותי לראות אותו שוב בטלוויזיה הביתית. כנראה יש משהו במסך הקולנוע שמדבר אליי "ציורית", בעיקר בסרטים כמו "דוגוויל", בהם נקודת המבט של המצלמה דומה במקרים רבים לנקודת המבט שבה אני משתמשת בציור.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב נחמני, בחלק הירוק שבין רוטשילד לדרך פתח תקווה. זה אזור מקסים ושקט. האמת שלא הייתי משנה בו דבר, אולי עכשיו הייתי בועטת בתחת של איזה שור ברוטשילד שיתחיל לרוץ, כי נראה לי שמספיק.

למי היית מכניסה מכות?

לא נראה לי שאני מסוגלת למכות. הרעיון עצמו מאוד מפחיד אותי, אם אתקל בחזק מול חלש אני מפחדת שאפילו לא יהיה לי האומץ להתקרב ולהתערב.

מה ההתמכרות שלך?

יש לי בעיה, אני מאוד אוהבת לעבוד בסטודיו דווקא בשישי שבת. שעות הצהריים של יום שישי עד שעות הלילה של מוצאי שבת הן השעות שהכי נעים לי לצייר בהן. הכל שקט מסביב ויש מוזיקה מעולה ברדיו, משהו באוויר.

וזו בעיה, כי בדרך כלל אלה אני מתבקשת ביומיים אלה להתייצב לארוחת ערב משפחתית או מוזמנת לחברים, אבל אני פשוט לא מסוגלת לוותר ולהחליף את השעות האלה בזמן אחר. אם משהו מתבלגן ובשבת בבוקר אני לא יכולה לאסוף קפה וללכת לסטודיו אני ממש נהיית עצובה.

את מי היית מזמינה לדרינק?

הייתי מזמינה את מיכלי, החברה הכי טובה שלי, כי אני חייבת לה מלא דרינקים. אנחנו חברות מאוד קרובות כבר הרבה שנים, והיו שנים שלה היה כסף ולי לא, אז היא כל הזמן שילמה. כשהייתי סטודנטית גרנו יחד ואני זוכרת איך היא העבירה את הסלון לממ"ד כדי שיהיה לי סטודיו יותר גדול, חייבת לה הרבה יותר מדרינק.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה?

הייתי רוצה שכולם יראו אותה, ובעיקר כאלה שאני בכלל לא מכירה, כי הכי נעים לשמוע אנשים זרים אומרים כל מיני דברים על הציורים. חוץ מזה, הכי עצוב לי שעירד, חבר טוב שלי, נמצא השנה בברלין ולא יראה את התערוכה, כי במהלך חצי השנה האחרונה שבה עבדתי על התערוכה שיתפתי אותו בהתלבטויות ובהחלטות שלי. דעתו מאוד חשובה לי, ולמרות שהוא ראה כבר צילומים של כל העבודות שמוצגות, אין מה להשוות בין צילומים לבין לעמוד בחלל הריק כשהציורים מקיפים אותך.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

מכשירי חשמל לא מפחידים אותי אלא אם אני מחוץ לבית ואז מתחילה לחשוב אם כיביתי את החשמל או לא ואז אני רואה את כל הבית עולה באש, או מתחילה לפחד שכל החומר שיש על המחשב ייעלם, כי אני מאלה שאומרים מחר בבוקר אני קונה את הדיסק און קי הזה ודי, באמת מחר בבוקר.

מאיה גולד (28), הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה, "Still Life", ב-2003, שנה לאחר סיום לימודי התואר הראשון שלה בבצלאל. באותה שנה חזרה אל ספסלי הלימודים והשלימה גם את לימודי התואר השני שלה בבצלאל. מלבד תערוכת בוגרים קבוצתית ותערוכה קבוצתית נוספת במוזיאון הרצליה ("הפעם ציור!", 2004), ערכה גולד גם תערוכת יחיד במוזיאון חיפה עוד במהלך לימודי התואר השני שלה ("עבודות", 2004). בימים אלה נפתחה תערוכת יחיד נוספת שלה בגלריה אלון שגב התל אביבית. עבודותיה מוצגות לצד אלה של דאנקן סוואן, צייר בריטי צעיר.

הפרספקטיבה יוצאת הדופן שניכרת בעבודות הנוכחיות של גולד מזמינות מייד את הצופה לשיטוט אחריה, בממד חזותי שמבלבל מיד את העיניים ומאלץ אותנו להביט על כל התרחשות מלמעלה. על עבודות אלה היא עבדה במהלך השנה האחרונה. "נקודת המבט העילית מאפיינת את העבודות שלי בשנים האחרונות", מציינת גולד, "והיא פשוט מתאימה לאופן שבו אני חושבת על ציור. היא מאפשרת לי לבחון נושאים שמעסיקים אותי בכל ציור - לבדוק כמה פרטי מידע דרושים בכדי ליצור חלל ציורי שנמצא בתוך היום יום אך גם חורג ממנו, ואיך אפשר בעצם לצייר אובייקט שהוא בעל משמעות, ריאליסטי, אך ליצור נראות מופשטת של צורות וכתמים".

גולד מתבוננת באובייקטים, בצילומים והופכת אותם לנקודת מוצא. לדבריה, אופי הטכניקה בה היא משתמשת – שמן על בד – מכתיב מעין בניית מודל בכל ציור. בכל ציור היא מוצאת את הדרכים שישרתו נכונה את העולם שהיא בוראת. המצב ההתחלתי מוצא עצמו מתפרק, נכנע לחלל הבד.

הפעם, הנושא שהוביל אותה היה התחקות אחר העונות, "רציתי לצייר כל עונה, וליצור איזשהו מאפיין שיפרוץ אותה. את הסדרה החלה דמות בפרדס שזורקת תפוז לאוויר וכך, למעשה, פורצת את החורף מתוך הסתיו", היא נזכרת, "איכשהו יצא שנשארתי בחיבור בין הסתיו לחורף וגיליתי שהמשותף לכל הציורים הוא שהם נוצרים מתוך פעולה או שבחלל נטול המיקום הספציפי נותרים עקבות הפעולה של הדמות".

גלריה אלון שגב, 12.1-17.2