פקע עוד מיתר במדורה

גם במסגרת התחייה המסיבית שעברה על הפולק בשנתיים האחרונות, נותרו עדיין תחנות דרך בהיסטוריה של הז'אנר שלא זכו לניעור מהאבק, זה שהצטבר בשנים בהן דבנדרה לא היה עובר סלקציה באף מסיבת קוקטייל ניו יורקית (וספק אף אם היה מורשה להיכנס לסופר בן יהודה). את אוסף הפולק החדש "Never The Same" אפשר לראות גם כתולדה מתבקשת של העניין הגובר בתחום, וגם כזווית התייחסות אחרת: לא של מאסטים קלאסיים, בלי קשר למוזרויות של ג'ואנס ניוסם, בלי שאפשר לאבחן בו השפעה על פור-טט.

בשנות השישים קנה לו הפולק הבריטי מקום של כבוד בהרבה בתים בממלכה המאוחדת. ברט ג'אנש, שירלי קולינס, אן בריגס, The Incredible String Band ודייוי גרהאם הם חלק מהשמות שפעלו אז וזכו להצלחה, כשאפילו אמריקאים כג'קסון סי פראנק וסיימון וגרפונקל בחרו להתמקם באנגליה לזמן מה באותו עשור. בסבנטיז, הפולק היה כבר זיכרון רחוק בממלכה, הדהוד גיטרה חלוש שנבלע בצעקנות של הגלאם, מפלצות רוק האיצטדיונים או המורכבות של הפרוג. היו גם כמה אנשים שהמשיכו להאזין ל-Fairport Convention וניק דרייק, נכון.

ביל לידר, מי שהיה שותף להקלטת אלבומי פולק בשנות השישים, בחר להמשיך ולנגן באקוסטית, ויותר מזה: הוא הקים את הלייבל העצמאי The Leader, שהתמיד לפעול עשור שנים, במהלכן שיחרר אלבומים רבים של אומנים בריטיים אנונימיים לצד כאלו ותיקים ומוערכים. האוסף בו עסקינן מסכם את פעילותו של הלייבל, ומספק טעימה בת 52 דקות של תחיית הפולק הבריטי בשנות השבעים. "Never The Same" יוצא היום בלייבל Honest Jons, המשותף לחנות התקליטים הלונדונית באותו השם ולדיימון אלברן, ושמתמחה ברליסים נשכחים.

שיטוט ברשת מוצא פורומים רבים של בריטים אפרפרי שיער שממש רועדות להם הברכיים לנוכח העובדה שמשהו מ- The Leaderרואה אור על דיסק. לכולם תקליטים נדירים של ניק ג'ונס, הם ראו הופעות של האחים ווטרסון ואחד אפילו זוכר מה לבשה דורת'י אליוט ב-74' (הוא לא פירט, והשאיר אותי מסוקרן). גם הם, ואולי בעיקר הם, מופתעים מהעניין הציבורי שיש היום לג'אנר.

לגופה של גיטרה אקוסטית, המוזיקה של אמניThe Leader יפה. יפה, אבל לגמרי לא מאתגרת. כמו בהרבה יצירות פולקיות ישנות, יש כאן משהו טהור (טהור מדי תטען אוזן שעברה משהו), תמימות מוקצנת שמרוחקת מהאורבנייה ומכל שמץ של מודעות עצמית. שכחו מפוסט מודרניזם: הם לא מתכתבים עם אף אחד שהתרחק ממוזיקה בריטית מסורתית, הם לוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות והם בטח לא אקספרימנטליים. הם שרים שירים רגועים עם נימה מלנכולית, ללא ייחוד מוזיקלי שמחזיק מעבר למשב הרוח הספציפי שנושב מהקלטות ישנות.

בכל זאת, לאוהבי פולק מושבעים האוסף הזה הוא מקור לא רע לגלות עוד מספר יוצרים מוצלחים. צמד השירים של לאל ווטרסון מקסימים, וכשהקול שלה רועד ונמתח היא נשמעת כמו האישה שהיית רוצה לקחת לטיול בשדות חיטה צהבהבים. יש כאן גם שני קטעים של ניק ג'ונס, אולי האישיות המוכרת ביותר בחבילה, בהם מקבלים אותו נטו עם הגיטרה האקוסטית. דוקא טוני רוז משעמם לגמרי, למרות שבפורומים היללו אותו יותר מאת כולם. ברור למה אומני פולק עכשוויים ומגוונים כמו אנימל קולקטיב ודיאן קלאק נמשכו דווקא אל ושתי באניאן וסיימון פין, ולא אל אומני The Leader הקונבנציונלים יותר. מי שסתם חובב עגלות (עם חציר) יוכל לראות באוסף הזה אפשרויות ניים דרופינג חדשות, רגע אחד לפני שהפולק יוצא (שוב) מהאופנה.


אמנים שונים, "Never the Same - Leave-Taking from the British Folk Revival 1970-1977" (הליקון, Honest Jons)