פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וואלה! סלבס?

      על המסך של גדי להב צעדו השבוע הדוגמניות, ענבל גבריאלי וגאידמק, וכל מה שהם רוצים זה אזכור קטן במדור רכילות

      נתחיל בווידוי: לפני פחות משנה חזרתי משהות ארוכה באירופה אל תוך קלחת אינס-אוולין-מיתר, ומאז ועד היום – אני מכור ל"דוגמניות". עוד מאירופה אני מכור ל"דוגמניות". וזה לא רק בגלל שזו התכנית המציאותית ביותר מבין כל תכניות הריאליטי. רוצה לומר, יש יסוד סביר להניח ששיחת הפקצות-עם-מטאטא-בתחת שמנהלים השופטים בתכנית ("היא הכי FTV. אבל לא FTV של פעם, FTV של היום!") לא שונה בהרבה מהשיחה שמתנהלת במהלך ערב קוק בסלון של סוכן קולבים פלוני, ושהניגוד הבלתי אפשרי במפגש שבין זאטוטות שמגיעות מהבית של אמא בעכו, לבין טווסי תעשיית האופנה ההומואית-תל אביבית, אכן יוצר סיטואציות שהעדות החותכת לאותנטיות של הביזאריות שלהן היא שמיקי בוגנים מתנהל בהן לגמרי בנונשלנטיות.

      וזה גם לא רק בגלל ש"הדוגמניות" היא פשוט כובע פלאים שלא מפסיק להנפיק לנו מרגליות לשוניות שערכן לא יסולא בפז. רק השבוע קיבלנו שני איזמרגדים שזוהרים באור יקרות אל השמיים (ואל תשאלו אותי מי אמרה מה. בינינו, זה משנה?): הראשון הוא המשפט החד משמעי והכה שימושי "יש לי בעיה עם זה ואין לי בעיה עם זה" (למשל: מה דעתכם על נסיגה חד צדדית נוספת? "יש לי בעיה עם זה ואין לי בעיה עם זה". או: איום הפצצה האיראנית? "יש לי בעיה עם זה, ואין לי בעיה עם זה"). והמשפט השני הוא ממש שיעור מהלך בעברית תקנית: "אם אתה לא כנה עם עצמך, אתה נאבד. ואם אתה נאבד – אתה נבלע (עם דגש ב-בי"ת)". סיי נו מור.

      הסיבה האמיתית שאני מכור לתכנית הזו היא ש"הדוגמניות", כמו גם "פרוייקט Y" אגב, הביאה את ז'אנר הריאליטי לנקודת תמצית: שהרי, בניגוד ל"כוכב נולד" או אפילו "השגריר", המתמודדות בדוגמניות לא רק לא צריכות להצטיין בכלום, אלא גם הזכיה היא סוג של כלום (כפי שהוכיחה העונה שעברה), ואם זה המצב - מה לעזאזל עושות שם המתמודדות, ולמה זה חשוב להן עד כדי כך שהן בוכות בכל פעם שהן עוברות ליד ממחטה? ואת התשובה לכך קיבלנו ממישהי בפרק הראשון כשאמרה: "אני יודעת שאני אעשה את זה. אם לא פה אז במקום אחר". מן "זה" אמורפי כזה, מעורפל ונסתר מהעין, ועם זאת כה ברור מאליו. ה"זה" הוא כמובן להיות "מפורסמת" (ולא רק להיות בטלוויזיה, כי הנה, היא כבר בטלוויזיה ועדיין לא עשתה את "זה"). עכשיו, יש לי בעיה עם זה, ואין לי בעיה עם זה. כי מתי נדע שהיא עשתה את "זה"? או, לכך יש מדד די מדויק. כשאירוע אחד יתרחש, תדע הדוגמניה שהיא כנה עם עצמה ולא נאבדת: ביום שבו יכתבו עליה במדור רכילות זה וזה (אם כבר, אז עדיף בוואלה! סלבס) שהיא נראתה בבר זה וזה, והתחיל איתה כדורגלן זה וזה – מייד היא תרים טלפון לעכו, ותגיד "אמא, עשיתי את זה!".

      דגה כדורגלן

      ונמשיך בעוד וידוי: מכל הח"כים שייפרדו בקרוב בצער מהמשכן, אתגעגע לענבל גבריאלי יותר מכל. ולא בגלל שהיא היתה פרלמנטרית גרועה באופן מיוחד (היא דווקא קיבלה תשבוחות לפעמים על פעילותה). וזה גם לא בגלל שהיא מושחתת או טיפשה יותר מהאחרים – אחרי הכל, קשה להתחרות ביחיאל חזן.

      אתגעגע אליה כל כך, משום שהיא הביאה את תופעת הח"כ הסלבריטאי לנקודת תמצית. כשאולפן שישי שלח את גיל ריבה לפריימריס בליכוד להכין כתבה, זה אמור היה להיות מן גג – כלומר, הניגוד המתבקש בין המראיין הססגוני למרואייניו המיכאל-גורלובסקים יצר סיטואציה קומו-דרמטית כבר מההתחלה.

      עכשיו, יש לי בעיה עם זה ואין לי בעיה עם זה. כי כשריבה נמצא בפריים יחד עם גבריאלי, זה לא נראה ביזארי. זה נראה טבעי לחלוטין, במיוחד כשהיא מבקשת לא לצלם אותה כי היא לא עשתה פן בשיער. ותשאלו – ומה מחדשת גבריאלי בתופעת הח"כ הסלבריטאי? הרי הקשר בין מדורי הרכילות לכנסת קיים מימים ימימה. אז זהו: אכן, היו רבים שהשתמשו במדורי הרכילות כדי להגיע לכנסת. אבל ענבל גבריאלי היא הראשונה שהשתמשה בכנסת כדי להגיע למדורי הרכילות. ובמובן הזה היא לא שונה בהרבה מהדוגמניות: גם היא צלחה בעבר את הריאליטי המכונה "פריימריס בליכוד" והגיעה אל הארץ הנכספת – גם הפכה למפורסמת וגם דגה כדורגלן. ולכן, גם אם נכשלה ב"פריימריס בליכוד 2", כל עוד היא תופיע במדור רכילות זה וזה היא יכולה לדעת שהיא כנה עם עצמה ולא נאבדת, להרים טלפון לאמא (או לאבא) ולהגיד: "עשיתי את זה!".

      דג קבוצת כדורגל

      ונסיים בווידוי אחרון: אני לא אוהב את מיקי רוזנטל. משהו בשילוב שבין מבט התוכחה שלו, והאינטונציה הצדקנית פשוט מביא לי את הסעיף. ובכל זאת צפיתי ב"המפצחים" שלו ושל רונאל פישר, כיוון שהיא עסקה באחת הסוגיות היותר מעניינות שנמצאות על שולחננו: מה לעזאזל גורם לארקדי גאידמק לשפוך את הכסף שלו כדי לחדור לחיינו הציבוריים?

      וככל שהתפתח הראיון, עיצבן אותי רוזנטל יותר, ודווקא גאידמק, החשוד המיידי, שמר על קור רוח רוסי ראוי לציון. הוא כל כך מודע לתדמית שלו, שהוא יכול להיות ציני לגביה ("אם לא תתנו לי לדבר, אני אקנה את הטלוויזיה שלכם"). ולבסוף, משלא הצליחו לחדור אליו באמת, אמר להם בעצמו: "אתם יודעים למה אני עושה את זה? בואו אני אראה לכם". הוא לוקח עיתון ומתחיל לספור את כמות הפעמים שהוא מופיע בו. "הנה", הוא אומר. "אני בעיתון. וגם פה. וגם פה. וגם אתם - הייתם באים לראיין אותי אם לא הייתי עושה את כל זה?". עכשיו, יש לי בעיה עם זה ואין לי בעיה עם זה. כי לפתע אתה מגלה, שאולי אולי, במקום כל סיפורי הפלילים והשחיתות, עומד בכלל משהו אחר. הרי בינינו, אפשר לקנות חצי מדינה בלי לעשות כל כך הרבה רעש. תשאלו את נוחי דנקנר. אבל גאידמק, יותר משהוא דומה לנוחי דנקנר הוא דומה לדוגמניות או לח"כ גבריאלי. כי מסתבר שגם אם יש לך 900 מיליון דולר – עד שלא כתבו עליך במדור רכילות זה וזה, ועד שלא אחזת בקבוצת כדורגל, אתה לא יכול להיות כנה עם עצמך, ולהזמין את הבת קטיה מפאריס ולהגיד לה: "את רואה? עשיתי את זה!".