חתולה על גג פח לוהט

הטאבו האולטימטיבי של תדמית הקדושה המעונה מהדרום, התקיים מחוץ לראשה בשלושת האלבומים האחרונים ושירת היטב את קול המינימליזם. עכשיו, בגיל 34, שאן מרשל (שארלין מארי מרשל) במקור מאטלנטה, ג'ורג'יה, נשמעת יותר כמו מאהבת בוגרת ושפויה, וקצת פחות כמו נערה מהורהרת וקודרת, המדברת תכופות לעצי פיקוס ויצורים בלתי נראים."The Greatest", אלבומה השביעי שיוצא עכשיו, מפתיע מאזינים קבועים כבר בפתיחה. היא כבר לא סוחבת עולם שלם של הזיות ודימויים על כתפיה, עוברת לטקסטים אישיים ונקיים יותר, ולעיבודים דרומיים שמחים - בוודאי ביחס לשלושת אלבומיה האחרונים. אחרי הכל, חשוב לזכור שמרשל מעולם לא ביקשה שיאהבו אותה, ולא מילאה אחר ציפיות הסובבים אותה, גם לא של קהל המעריצים האדוק שלה.

אולם השמחה שניבטת מהחצי הראשון של האלבום החדש היא רק למראית עין. מרשל עדיין משתרכת, כאילו נטולת יכולת לקבוע את מהלך חייה, אחר סף רגישות גבוה במיוחד. רק שהפעם, ולשם שינוי, היא לוקחת פול קונטרול על חייה, ולראייה זוג כפפות אגרוף שמופיעות על עטיפת האלבום, משמע אני שורדת, ואני כאן כדי להישאר.

מזה עשור אמריקה הלבנה נדמית מבעד עיניה לחורשה גדולה ואפלה הממוקמת בחצר אחורית של אומה שסועה. מאחורי הקלעים של הכסף הגדול, הפוליטיקה הרקובה ואלפי ערוצי טלוויזיה מחורבנים, קיימת מציאות פלקטית ואפרורית של גרוטאות, דרך משובשת ללא מוצא, היסטוריה גזענית מדממת ומגזינים מצהיבים מהם מבצבצות כתבות על ילדים קטנים שנאנסו על ידי הוריהם.

במאים כמו האל הארטלי וטוד סולונז ערכו מדגם מייצג מן המרכיבים של אנשי השוליים ועלובי החיים של אמריקה לכדי תמונות נעות, והפכו אותם למצגת קיצונית ומעוררת מחלוקת במרכזו של הקונצנזוס האמריקאי. קאט פאוור הצליחה לגרום לחוויה הקולנועית שלהם להחוויר אל מול מוזיקה כנה ומסתורית, שפגעה במקומות הרגישים ביותר, בלב ליבה של הבורות הנבערת וחוסר המודעות. את זה היא עשתה באמצעות כלים די פשוטים - מילים, פסנתר, גיטרה. אין לה שטיקים מדליקים למכור לנו, רק את עצמה ואת המרה השחורה.

עד היום, בחצי השני והחשוב יותר של הקריירה שלה, נפתחו השירים בגיטרה חשמלית או אקוסטית מינימליסטית וחלולה או בפסנתר עצל או צוהל ותמיד, מעט נכה. אחר כך מגיע הקול המגוון המדהים שלה, אחרי זה המילים הקשות, ואז, רק אז, מבשילה ההבנה והידיעה שמדובר במשהו טהור שטובע באוקיינוס של חלודה. זוהי קאט פאוור. לאורך העשור האחרון יכולת הביטוי הרהוטה ובעלת שתי הפנים – מנטליות נוקשה ומחוספסת אל מול רוך אישי ושברירי, הפכו על ידה לשלט ניאון ענק הניצב בפרשת דרכים ומכוון יוצרים אישיים אחרים. גם הרומן השבור שלה עם ביל קאלהן (סמוג) הותיר חותם על יצירתה האמוציונלית, והיא שופכת את ליבה עליו באלבום החדש. מרשל נושמת את אוויר חייה דרך המוזיקה שהיא משחררת, וכשזה קורה, אפשר ורצוי לצרוח הללויה.

חשוב לזכור שהספייס הסהרורי והפצוע שהיא מציעה דורש האזנה מעמיקה ותובענית במיוחד. בדרך כלל מדובר בחוויה אינטנסיבית מאוד, שמצמררת כמו כף יד קפואה על גב חשוף, ומותירה אחריה פיות פעורים ובעיקר, מעמידה אותה מעל כל יוצר אינדי אמריקאי עכשווי (כן, כולל סופיאן ודבנדרה). הטקסטים של מרשל החותכים בבשר החי הם אלה שיוצרים את ההבדל המהותי.

מרשל עוצרת את הזמן בחריקה. כמו ג'ון לנון היא מזכירה לנו שאין ממש לאן לרוץ, ותמיד נדמה שרק היא יכולה להסביר באמת על מה היא מדברת. מדי פעם מזכירה בתכנים את ההוויה האנושית של המשוררת האמריקאית המתה סילביה פלאת, שכמו מוזה אפלה מטיילת בעל כורחה בחלקים חשוכים של החברה ושל נשמתה המיוסרת, חלקים נידחים שאף אחד לא ממש רוצה בהם חלק, בטח שלא לשמוע, ובוודאי שלא לבקר בהם פיזית. מוזיקלית, מרשל ניזונה מפולק סהרורי משנות ה-70, מג'וני מיטשל ומריתם-אנד-בלוז עתיק יומין, ויצירתה היא מעין התפתחות אבולוציונית, פרובוקטיבית ומוצלחת יותר לקריסטין הרש (לשעבר סולנית ה-Throwing Muses).

האלבום החדש הוקלט בדרום הלוהט, בממפיס (מרשל מתגוררת כיום בניו יורק), ומארח כמות נגנים מכובדת, בין השאר את טיני הודג'ס (Teenie Hodges) בגיטרה, שעבד שנים לצד זמר הסול אל גרין. אלמנט נוסף שמתווסף לאלבום החדש ומעולם לא היה שם קודם, הם הבזקי חצוצרה ועבודת כלי מיתר מרשימה, שמוסיפים לגיטרה האוורירית של הודג'ס גוון בוהק של סול שורשי, בסגנון המזכיר מעט את הפקות לייבל הסול Stax. ההפקה נשמעת חיה ונושמת, ויש אפילו טביעות אצבע של חוש הומור סרקסטי בשוליים, מאפיין נדיר מאוד ביצירתה. לראשונה מזה זמן רב היא פחות לוחשת, ומטיחה את המילים היוקדות בפרצוף, ומזכירה בכך את האש הצולבת שירה דילן בצעירותו. לפרקים היא נשמעת כמו האחות הדמיונית, האבודה והנגמלת מהרואין של ג'ניס ג'ופלין, לרגעים ארוכים יותר כמו בילי הולידיי, ולעיתים קולה מרחף וצף כמו זה של הופ סנדובל (מאזי סטאר) אחרי שנת חורף ארוכה (כמו למשל ברצועה השמיימית "Willie").

שלוש שנים אחרי אלבומה האחרון, עם יצירת מופת מופקת היטב שמגרה את המחשבה, מעניקה חיוך קטן של השלמה, ומעלה באוב אלבום ישן של דילן ("Nashville Skyline"), קאט פאוור מגיחה מעוד מסע ארוך ומאובק שהתנהל בתוך ראשה הכאוטי, ושוב מתדפקת על דלת הפלדה האטומה שלנו רק כדי לשחרר קצת אוויר. אם תשאירו פתח קטנטן לחתולה מג'ורג'יה, היא כבר תימצא את הכוח לפתוח ולפרוץ פנימה.

קאט פאוור, "The Greatest" (יבוא, Matador)