נפילות

הרבה יותר משחיכיתי לסרט הבא של טוני סקוט (לא יודע מה איתכם, אני לא החזקתי עד הסוף עם "נקמה בוערת"), חיכיתי לסרט הבא של ריצ'ארד קלי, מי שביים את "דוני דארקו" המעולה. סקוט (מאוד בדומה לאחיו רידלי) הוא לא לגמרי ה"במאי ההוליוודי הנוח" סטייל מייקל ביי או ג'ון טרטלטאוב, שרק מקבלים הוראות ועושים מה שאומרים להם. בכל זאת, האח הצעיר במשפחה עשה כמה סרטים שאי אפשר להתעלם מהם: "רומן על אמת", "בכוננות מיידית", "הרעב" ו"בכוננות מתמדת" שבין אם תרצו ובין אם לא, הם סוג של קלאסיקות מודרניות. לפיכך, להניח בביטול שהסרט החדש שלו יהיה מעפן יהיה בלתי אחראי ("אהבה בשחקים" עוד יכנס לתכניות הלימודים בבתי ספר לקולנוע ברחבי העולם תזכרו מה אני אומר לכם!).

אך כאמור פרויקט חדש של ריצ'ארד קלי, אפילו אם זה רק תסריט, הוא דבר מרגש פי כמה וכמה. "דוני דארקו" הוא אחד הסרטים הכי מקוריים של עשר השנים האחרונות, ורבים וטובים ממני ישבו מאז 2001 דרוכים והחזיקו אצבעות. ובכן, בצער רב אני נאלץ לבשר ש"דומינו" יהיה המים הקרים שלכם. האלמנט המפכח, אם תרצו. כמישהו שאוהב גם את המסחריות הטהורה של הוליווד, אני יכול לומר ש"דומינו" זה הסרט הכי גרוע של טוני סקוט מאז "הנקמה" עם קווין קוסטנר. סיפורה הכמעט אמיתי של דומינו הארווי, בתו של לורנס הארווי (השחקן ב"השליח ממנצ'וריה" של ג'ון פרנקנהיימר), נערה מבולבלת שמרדה נגד העושר של משפחתה, הפכה לדוגמנית ואז הפכה לציידת ראשים, מוצג בצורה הכי אמ-טי-ויאית שיצא לכם לראות בחיים, וזו לא מחמאה, במקרה הזה. הצילום כה תזזיתי והעריכה כה מהירה, שאחרי שעה כבר קשה להמשיך ולהסתכל במסך. בתוך כל הבלאגן המאגניב הזה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא "תן לנוח בן אדם!". הפוסט מודרניזם שראינו בנוסח ג'וליה-רוברטס-משחקת-מישהי-שדומה-לה ב"אושן 12" - שבוקע מדי פעם בדמויותייהם של איין זרינג ובריאן אוסטין גרין ("בברלי הילס 90210", התכנית שדומינו הכי שונאת בעולם), שמשחקים את עצמם והכושית הגדולה ממשרד הרישוי שהולכת לתכנית של ג'רי ספרינגר - מצליח להצחיק אולי בדקה הראשונה. אחר כך הוא כבר לעוס ומזויף.

אז כן, כמה מהבדיחות כן מצחיקות, ולמרות התעוקה גם הצילום והעריכה מרשימים, אבל אם אחרי שעה ורבע של סרט הגענו לשלב שקיירה נייטלי מורידה את החולצה ואת החזייה, ולאף אחד בקהל לא אכפת, משהו פה לא בסדר. יכול להיות שבגלל שטוני סקוט היה חבר של דומינו הארווי במציאות (היא מתה קצת לפני שהסרט יצא) הסרט סובל מחוסר אובייקטיביות; יכול גם להיות שבגלל שקלי כתב לבדו תסריט עבור במאי אחר, שהוא גם חבר של הדמות הראשית, יצא כזה ברדק. קשה לראות איפה התסריט של ריצ'ארד קלי נגמר והבימוי של סקוט מתחיל - פלאשבקים קדימה אחורה ולצדדים וקו עלילתי שמתחיל ונגמר בחקירה משטרתית (התפקיד הכי לא מובן של לוסי לו) מקשים על זרימת העלילה (או לחילופין מנסים להסתיר את העובדה שהסיפור פשוט לא מעניין). מאוד בדומה ל"בסבך הסמים" (התרגום של "Young Americans") אתה כל הזמן מרגיש שאתה רואה סרט הרבה יותר חשוב ממה שלמעשה מוקרן על המסך, קל וחומר אחרי שהוא נגמר ולוקח לך עוד יומיים להבין שהוא סרט נוראי. תוסיפו לזה טייפ-קאסטינג מיותר למיקי רורק (חלאס כבר עם המאצ'ו הרגיש), פס-קול סופר עכשווי, קריצה מתוחכמת שמזיעה ממאמץ וציטוט עצמי מגוחך כמעט של השואודאון מ"רומן על אמת", אנחנו נשארים עם סרט סתמי ומיותר, המוכיח שוב שגם שפים גדולים טועים וגם סלט ירקות אפשר לקלקל.