בדיחמין לשבת

מקובל לחשוב שאירועי השנה האחרונה הכתימו את שמו של אמנון אברמוביץ', אחד העיתונאים המוערכים בישראל. האיש שנודע פעם כאיש עקרונות והתפטר מ"מעריב" בשל האזנות הסתר, אמר כי יש לשמור על אריאל שרון "בקופסה אטומה, מרופד בספוגית, צמר?גפן ונייר צלופן, לפחות עד תום ההתנתקות", כמו אתרוג, וספג בשל כך ביקורת קשה. למעשה, הדיון במשל האתרוג עשה שירות מעולה לפרשן הותיק, משום שהוא הסיט את תשומת הלב מעבודתו ומפינותיו שלו ב"אולפן שישי", שהן כרגע הדבר הביזארי ביותר בטלוויזיה שלכם, הרבה מתחת ל"דוגמניות" ו"שישי עם מיכל". התוכניות הללו, גם אם אינן סוגה עילית, לפחות נעדרות את היומרה חסרת הכיסוי של הפרשן מספר אחת של הערוץ מספר אחת.

הנה מקבץ מתוך הפינה של אברמוביץ' ביום שישי האחרון: "יש בעיה קלה למפלגת העבודה – הקפטן. הקבוצה – ליגה לאומית, ראש הקבוצה – הליגה למקומות עבודה"; "על פי כתבי המפלגות יש בפוליטיקה שני מלכים, כמו מלכי הפלאפל. פואד בן אליעזר בעבודה וישראל כץ בליכוד... יש הסברים לכישלון שלהם. פואד: 'עבדו נגדי פרץ וברק ותקעו לפני ברשימה שתי נקבות וכבל אחד'"; "למה ציפי לבני כל כך פופולרית? הנה סיבה קטנטנה, אחת מרבות: שאלתי את בעלה, נפתלי שפיצר, איך זה להיות בעלה של שרת החוץ. הוא אמר: 'אותו הדבר. מבחינתי ג'ודי ממשיכה להיות אשת שרת החוץ'"; ולגבי קדימה: "האם תתאמת שוב האמרה הכי מוצלחת של שמעון פרס: 'ישראל היא המדינה היחידה בעולם שאנשים אומרים אמת בסקרים ומשקרים בקלפי'". מקבץ, אמרנו? סליחה, טעות. זו היתה מרבית הפינה: אוסף של בדיחות קרש מעליבות (ברכות למי שהבין את מוסר ההשכל מאחורי סיפור לבני), שאליהן מתלוות תמונות (פרצופה של ג'ודי מעטר את המסך ברגע שאברמוביץ' נוקב בשמה) וכיתובים המדגישים את החידודים המפילים. הרי צופיו המוגבלים של ערוץ 2 זקוקים לעזרה כדי להבין את דברי החוכמה.

הפינה האחרונה של אברמוביץ', שאפשר למצוא בה היגיון מסוים רק אם סיסמאותיו הסתומות היו מסווה להוראות הפעלה לסוכני המוסד, לא היתה יוצאת דופן. מדי שבוע הוא מפציע על המסך לשתי דקות דומות למדי, של דיסוננס עצום בין טון הדיבור התקיף והבטוח בעצמו עד זחיחות לבין התוכן, או ליתר דיוק היעדרו. לאברמוביץ' תמיד היתה נטייה להתחכמויות סרות טעם, אבל בעבר הן הגיעו בסיומם של משפטים בעלי משמעות כלשהי. משבוע לשבוע, מפינה לפינה, העיקר מפנה את מקומו לטובת התפל, ואברמוביץ' הופך מפרשן לבדרן. לפני מספר שבועות כללה פינתו טריק עיצובי מרהיב, שבו הועבר שפמו של עמיר פרץ לעמרם מצנע; בשבוע שעבר, כשהיה חלק מהפאנל ולא בעל פינת יחיד, אמר כי "ייתכן שעוזי לנדאו יהיה עוזרו הפרלמנטרי של משה כחלון" (שהיה בעבר עוזרו של לנדאו). מה המטרות שמשרתות ההלצות הללו? לאיזה קהל יעד הן מכוונות? והאם אברמוביץ' חושב שהוא עובד בחדשות ערוץ הילדים?

ואולי אברמוביץ' אינו אשם. אולי כשמופיעים על הבמה המרכזית של ערוץ 2, שזוכה לרייטינג מובטח, אין צורך להשתדל או להצטיין. חבל לעבוד על סיפורים בלעדיים או חשיפות מרתקות בעבור פינה של שתי דקות, בטח כשלרשותך עומד חוש הומור עוקצני כל כך, וכשלצדך טוחנים אהוד יערי ורוני דניאל את אותן מנטרות שחוקות כבר שש שנים. נותר רק לתהות מה היה קורה לו אברמוביץ' היה מגיש טור דומה בכתב לעורכת "אולפן שישי", רותי יובל, כשזו ערכה את "7 ימים". אם הטור היה יורד לדפוס ככתבו וכלשונו, זה היה קורה רק משום שלא נהוג לסנן את מילותיו של פרשן מוערך ובעל שם. והשם, למרבה הצער, הוא כל מה שנשאר מאברמוביץ'.