בתזמון חשוד משהו, הוקרן אמש בערוץ 2 "האשכנזים", סרטם של דני דותן ודליה מבורך, כשהוא מגובה בספר חדש, "הנדון: אשכנזים" של מרב רוזנטל-מרמורשטיין. הסרט והספר מציעים עמדה חדשה לבחינת סוגיית האשכנזים-ספרדים-מזרחיים. מטוטלת הקונפליקט העדתי נעה עתה לכיוון ברור - בחינת האשכנזים בימינו כמגזר מקופח. הטענה כי האשכנזיות, על שלל רבדיה התרבותיים, נמחקה בדיוק כפי שגזר בן גוריון על המזרחיות, ידועה. הדגש הנוכחי הוא על כך שגם האשכנזים עצמם נפגעו, ולא רק מורשתם.
ב"אשכנזים" הקולנועי הוצגו צמד צעירים מוכרים בתל אביב - אסף גלאי ואיתמר הנדלמן בן כנען - כשני אודים מוצלים שמבקשים להמשיך בכל זאת את המסורת שנעלמה. כמי שמתגנדרים בהיותם אשכנזים דווקא משום שהזהות הזאת הפכה לקריקטורה חבוטה. יתרה מזאת: בניגוד למזרחיים שקופחו, זהותם האשכנזית דוכאה ללא מי שיעז להגן עליה, שהרי הם, כאשכנזים, נתפשים עדיין לפי האבחנות הישנות. כלומר, החזקים.
ספרה של רוזנטל-מרמורשטיין ואי אפשר שלא להתייחס לאירוניה האסוציאטיבית הטמונה בשם מרמורשטיין לפולניה חופר צעד אחד עמוק יותר. הסופרת קובעת כי בעלילת האשכנזים-מזרחים נוצרה בשנים האחרונות תפנית, חמורה מבחינתה. האשכנזים הופקרו ללעג התקשורת, שלא מאפשרת להם להתקומם אפילו.
"הנדון: אשכנזים" אינו גורס שהמזרחיים לא קופחו, אדרבה. אלא שהם הצליחו לפחות לעורר את הטענה כי תרבותם נגזלה. להם יש את המיליטנטיים שזועקים מזרחיים, אחרי הכל - נגד גזל תרבותם. תוך סקירת המאבק המזרחי לתולדותיו מגיעה רוזנטל-מרמורשטיין למסקנה כי בימינו לא רק שהאשכנזים הפכו, דמוגרפית, למיעוט; החבל סביב צווארם מתהדק ללא שמישהו יכיר בכך. "הנדון: אשכנזים" הוא לא ספר קל. לא מפני שהוא כתוב מסורבל, אלא משום שרוזנטל-מרמורשטיין צועדת מעדנות. העמדה בו מוצנעת. מתחשק לומר, מרמורשטיין פוגעת כמו פולניה. דווקא דרך סקירת המאבק המזרחי, היא הופכת את המטבע: הראיון המפורסם של אורי אור ב-1998 לדניאל בן סימון מ"הארץ", ראיון שבו טען אור כי קשה לו לדבר עם מרוקאים כי הם מיד נפגעים, הוא לדידה הוכחה לכך שהאשכנזים איבדו אפילו את היכולת להתדיין. עובדה: בעקבות הראיון אור סיים את הקריירה הפוליטית שלו. במקום שיבינו כי הוא מבקש שדה נקי, חף מטרוניות רגשיות, לשוחח עליו, הוא נתפש כגזען.
באותו אופן היא טוענת שגם הטיעונים של טומי לפיד נגד התרבות המזרחית הם לא גזעניים, אלא מבליעים בתוכם קינה על כך שגם לו גזלו. האתוס של לפיד הוא של קורבן הוא תמיד מתחיל ב"אחרי מה שעברנו בשואה ...". התוקפנות שלו היא, לפיכך, מעין הסוואה לאדם שתרבתו נשדדה אולם הוא מתעקש לשמור על כבודו ולא להתלונן. פעם תיארו כך את המזרחיים.
לטענתה, הבעיה העיקרית כיום היא כפל סטנדרטים בקונפליקט העדתי. "רגישות למזרחיים לצד אטימות כלפי קבוצות זהות אחרות". המחתרת האשכנזית, כפי שניתן להסיק מספרה, היא רק עניין של זמן.
בסופו של דבר מה שעולה מהגרסאות החדשות לוויכוח העדתי הזה הוא שכולנו מעדיפים לבכות. הם עשו כך, ולאלה עושים כך. יהודים, כן. מה שמוכיח, שאולי דווקא הגרסה הבראשיתית לפתרון ההבדלים העדתיים גרסת כור ההיתוך הכפוי של בן גוריון לא היתה גרועה כל כך. היא טשטשה לזמן ממושך היבטים תרבותיים משמעותיים שהביאו עמם יהודים מכל הגלויות, אבל בלעדיה היתה המדינה טובעת בים של דמעות. וסליחה אם למישהו זה מזכיר את זוהר ארגוב.
"האשכנזים", יום שבת 22:55, ערוץ 2
מרב רוזנטל-מרמורשטיין,"הנדון: אשכנזים" (עם עובד, סדרה 972)
זה בסדר, אני אנקה
22.1.2006 / 11:32