"דברים טובים מקבלים בסוף את מה שמגיע להם" הוא משפט שאומרים הרבה לאמנים - מוזיקאים, יוצרים, שחקנים, ציירים - מה שזה לא יהיה. הם שומעים אותו בדרך כלל כשלא הולך, כשאין הקשבה, אין הכרה ואין עניין. השאלה היא כמה אפשר לחכות? יש את מי שימשיכו ליצור לנצח, בלי קשר להיענות הקהל, וישנם אלה שנשברים.
ארתור "קילר" קיין, הבאסיסט של הניו-יורק דולס, אחת מלהקות המפתח של הרוק-אנ'-רול, נשבר. לרסיסים. הדולס ישבו במועצת ממציאי הPאנק, רק שהם לא ידעו את זה בזמן אמת. בתחילת הסבנטיז הם ירקו טקסטים של חתולי רחוב זרוקים, לקחו את אנרגיות האופל המטונפות של הסטוג'ז, טבלו אותן בהארד-רוק גלאמי סטייל טי-רקס, התלבשו ונראו כמו דראג-קווינז, וכתבו את ספר חוקי הרוק מחדש. שני תקליט האולפן שהוציאו הקדימו את זמנם, ונשמעו, בדומה לתקליטי הגאראז' של איגי והסטוג'ז למשל, כמו Pאנק עוד לפני שקראו לו ככה. אפילו מלקולם מק'לארן הספיק לנהל אותם בערוב ימיהם, ולהתגלח עליהם תוך כדי שהוא עושה כל טעות אפשרית (להלביש אותם בבגדי עור אדומים צמודים, כשהם שרים תחת דגל ברה"מ), רק שנה לפני שהפך את הסקס פיסטולז לסיפור הצלחה. עבור ארתור "קילר" קיין, שנקרא כך ע"ש אחד מאויביו של באק רוג'רס, מסדרת המד"ב המיתולוגית "באק רוג'רס במאה ה-25", הניו יורק דולס היו הכל. הפירוק שלהם, אחרי תקופת פעילות קצרה, גמר אותו. מחר (ב') יוקרן בהוט פריים הדוקומנטרי "ניו יורק דול", על סיפור חייו של מי שידע שהוא אגדה, גם כששאר העולם, זה שעוד בכלל זכר אותו, חשב שהוא מת.
מעבר לתמונה המרתקת שהסרט מציג על התקופה שקדמה לPאנק, הוא חושף בצורה רגישה וחכמה את סיפור חייו של הצלע השקטה ביותר בהרכב כל כך מוחצן ואקסטרווגנטי. אפשר לראות שם כיצד ההצלחה היחסית של חבריו להרכב אחרי הפירוק, ריסקה לו את האגו לחתיכות. ג'וני תאנדרס אמנם נפטר ממנת יתר של הרואין, אבל הפך לגיבור רוק-אנ'-רול עוד בחייו. דייוויד ג'והאנסן הסולן, עם שפתיים של מיק ג'אגר, הפך את עצמו לבאקסטר פוינדקסטר, אלטר אגו פופ-ג'אזי, וזכה להצלחה מסחרית מינורית. קיין רק הקים ופירק להקות חדשות, אבל לא הרגיש בשום מקום בבית כמו שחש עם הדולס. באחד הרגעים החזקים של הסרט מספרת אשתו לשעבר של קיין, כיצד יום אחד הוא ראה בטלוויזיה את ג'והאנסן משחק בסרט הוליוודי. ג'והאנסן נתן תפקיד פצפון ודי אידיוטי ב"מארח השדים", קומדיה זניחה עם ביל מארי, אבל זה הספיק כדי לחרפן את קיין. הוא, שישב בצללים ובזבז את כל הכסף שלו על סמים קשים ואלכוהול, הרגיש כנראה שג'והאנסן לקח לו את כל הקופה. הוא התחיל להשתגע, הכה באותו יום את אישתו, זרק עליה חפצים, ואז זרק את עצמו מהקומה השלישית של הבניין.
אבל גם להתאבד הוא לא הצליח. מדוכא והרוס, כשהוא בקושי מצליח ללמד את עצמו ללכת פיזית מחדש, מצא קיין עניין בכנסיה המורמונית. עני מרוד ובודד, הפך קיין לעובד בספריה המורמונית שליד ביתו. מתלבש כמו פקיד, חי חיים אפורים ופשוטים, אבל לא מפסיק לחלום לשנייה על רגע בו יוכל לשוב ולהגשים את עצמו כבאסיסט של הדולס.
האיש המקסים הזה
והרגע הזה, בניגוד לכל תחזית, הגיע כשמוריסי קיבל לידיו את ניהולו האמנותי של פסטיבל מלטדאון בבריטניה. הוא החליט לאחד את הדולס, גיבורי ילדותו, ובזכותו שארית החבורה מגובה בנגנים חדשים מצאה את עצמה בחדרי חזרות. הסרט מלווה את קיין תוך שהוא מתרגש, כולו עצבני, נבוך או מוקסם, מהתהליך. כל הסמים שעשה והמעריצות שזיין, הוא מספר, הם הזיכרונות הכי טובים שלו. אבל עכשיו, כשהוא מורמוני מאמין, זה רק בשביל המוזיקה, או בעצם, רק בשביל ישו.
הסרט לא מציג את קיין כקדוש או כמישהו שמתנהג כמו מיתוס מהלך. הוא רק מראה כיצד פיגורות רוק חשובות מדברות עליו, רובן, כמו איגי פופ, מיק ג'ונס מהקלאש ומוריסי, בהערצה. הוא גם לא חוסך את ההסתלבטויות האוהבות מצדו של אחד כמו בוב גלדוף. הדולס המאוחדים הם חבורה מבוגרת וצינית. קיין, לעומתם, לא מקבל את ההתרחשות סביבו כמובנת מאליה.
כשג'והאנסן הסולן צועד לראשונה לחדר החזרות, הוא דופק כניסה של סטאר, מודע למצלמות, לוקח את המיקרופון ומתחיל לשיר, תוך שהוא כבר מסמן הוראות. קיין יושב מולו מתוח, כמו ילד קטן. כשהם מתחבקים, ברור כמה קיין היה זקוק לזה, לאישור של ג'והאנסן. בדקות האחרונות לפני מופע האיחוד, השיא בחייו המאוחרים של קיין, ג'והאנסן טורח לקחת את הזמן ולהיכנס בו כמו בשק אגרוף עם שורה של משפטים סרקסטיים. קיין מנסה לענות, אבל למרות שכולם מספרים עליו עד כמה הוא מצחיק, באותו רגע הוא לא שנון בכלל. ג'והאנסן, ליצן רוק-אנ'-רול מקצועי, לא סופר אותו. למה ג'והאנסן היה חייב לעשות לו את זה? למה הוא, מין אח גדול ומניאק, היה חייב להרוס לקיין, עדיין ילד בנשמתו, את השניות האחרונות לפני הרגע לו חיכה כל חייו? וכשהם יחד על הבמה, עם השירים הכי מלוכלכים שיש, נשמעים בני אלף זונות ואלף דראג קווינז, למרות ההרכב החסר וגילם המתקדם, העמידה של קיין, המבט העצוב-מאושר שלו, מרגשים כאילו אין מחר. באותם רגעים מדהים לגלות כמה רוק-אנ'-רול חייתי ובהמתי יכול להיות התגלות דתית ומשיחית באותו הזמן, לפחות עבור אדם אחד. המשפט "דברים טובים מקבלים בסוף את מה שמגיע להם" נשמע באותו רגע מצמרר מתמיד. אם אתם לא מכירים את הדולס, הסרט הזה יגרום לכם לרוץ ולהקשיב להם ו"ניו יורק דול" הוא לא רק אחד הסרטים התיעודיים היפים ביותר שנעשו על אנשי רוק, הוא אחד היפים בכלל.
"ניו יורק דול", יום ב' 22:00, הוט פריים