פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יד אחת עושה את זה

      "רגעים" של אריק איינשטיין ופיטר רוט הוא דיסק אופטימי וקליל בד"כ, עם סיכוי קלוש להוציא מתוכו שירים שיישארו לנצח

      כשאני חושב על "רגעים" בהקשר של מוזיקה ישראלית, אני קודם חושב על השיר של ברי סחרוף מ"סימנים של חולשה", אחד הדיסקים הכי טובים שיצאו פה. מאז שקיבלתי את הדיסק החדש של אריק איינשטיין ופיטר רוט, שנקרא "רגעים", יש תמיד שבריר של שנייה אחרי שאני לוחץ פליי שבו אני בטוח שתכף אשמע את השיר הזה, שמזכיר שלא משנה מה עושים, תמיד חסרים הרגעים שהיו יכולים להיות.
      בדיסק של אריק איינשטיין לא אוספים רגעים שבורים. מדובר בתקליט אופטימי, רגוע, מחויך גם אם נוגה לפעמים. יש בו טיול רגלי רומנטי, אהבה ששומרים למזכרת, פרידה קצרה (הרי חוזרים בסוף), רומנטיקה שנטווית תוך כדי ריקוד, כיף עם חברים בים. אין לי שום דבר רע להגיד על זה. התחושה הכללית היא שמדובר בדיסק שנעשה בהנאה, שכולם באו לאולפן בסבבה, גלגלו איזה ג'וינט והתחילו לנגן. כמו ברוב הדיסקים של איינשטיין לאורך הקריירה שלו, גם כאן הקרדיט הוא משותף, ופיטר רוט נכנס בקלות לנעליים של שלום חנוך, שם טוב לוי, מיקי גבריאלוב ואחרים שהלחינו לאיינשטיין את נכסי צאן הברזל של המוזיקה המקומית. אריק איינשטיין תמיד היה מוזיקאי של Feel Good Inc.. כשהייתי ילד היה לנו דיבור בשכונה על מי הזמר הישראלי הכי טוב. כמו ילדים אשכנזים בורגנים טובים סיכמנו תמיד שלא משנה מה, אין על איינשטיין כי כולם אוהבים אותו. כמו פרס.

      אני לא מתכוון להעליב את איינשטיין. אני בטוח שלהבדיל מפרס, פיו וליבו שווים. אבל גם בגיל 67 איינשטיין עדיין יכול לתפקד בקלות כפוסטר בוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, זו מהימים שלפני שרצחו את רבין והתחילו עם השחיתויות. לא לחינם הקליט איינשטיין ב-95' את המנון רבין הלא-רשמי "לבכות לך", ושנתיים אחר כך את "שלום חבר" למילים של יענקל'ה רוטבליט ולחן של שלום חנוך. אולי בגלל זה, במעין התערבות אלוהית או סימן משמים, כלול בדיסק החדש "אריה בחורף", עוד שיר של רוטבליט שהלחין רוט ושנשמע כמו אלגוריה על מנהיג זקן ושבע ימים, שבאחת מאבד את כוחו בעוד "סופה מתקרבת/ ענן גדול מעל/ אפילו השמש הסתתר נבהל".

      השיר הזה, הלפני אחרון, הוא אחד מרגעי המשבר היחידים בדיסק הזה. קודם לו "אחד עשר מטר", שיר על שחקן שפספס בעיטת 11 בגמר הגביע, וזה כאב שאין לי שום דרך להתחבר אליו חוץ מלחשוב על איזה מסכנים האוהדים (הערת אגב: שירים על כדורגל הם מסימניו המסחריים של אריק אינשטיין. הערת אגב 2: גם לשי נובלמן יש שיר על כדורגל, וזה לא גורם לי לאהוב אותו פחות). אחריו, סוגר את הדיסק, נמצא אחד השירים העצובים ביותר - "אף אחד לא מזיל דמעה" שכתב שמוליק צ'יזיק זכרונו לברכה, שגם כתב לאריאל זילבר כמה משיריו הכי יפים ("רוצי שמוליק", "בחברה להגנת הטבע"). צ'יזיק, שסיפור חייו הטרגי עוד יהיה נושא לסרט, הקליט את השיר הזה בעצמו, והביצוע שלו יכול להביא לחלוחית גם לעיניו של אדם ששכח את הפעם האחרונה שבכה. הביצוע של איינשטיין, עם קולות הרקע הענוגים של רוט, רחוק מאוד מהרגש המזוקק שמעביר הקול היפה-הרבה-פחות של צ'יזיק.

      דור שלישי

      הבחירה לסיים את הדיסק האופטימי בשני שירים קודרים כל כך אינה מובנת מאליה. מכיוון שכך, אולי זה הרגע לעצור, ובינתיים לדבר קצת על המוזיקה בדיסק. השירים כאן, האופטימיים והפסימיים כאחד, אינם מהטובים ביותר שהקליט איינשטיין. יש כאן רק שיר אחד ממש מוצלח, "משהו טוב", שהלחין רוט למילים של דן תורן. הוא נשמע כמו שיר שיכול היה בקלות להשתלב בדיסק הבכורה של פיטר רוט, שכמו שכבר נאמר נשמע בעצמו כמו דיסק מחווה לאיינשטיין, חנוך, שם טוב לוי ובני דורם. יתר השירים, שנכתבו על ידי רוט וחבריו המוכשרים מאור כהן, יהלי סובול וכאמור, תורן (יש כאן גם שיר של מאיר ישראל, שני טקסטים של רוטבליט וטקסט של איינשטיין), לא מצליחים לפרוץ את הגבול שבין הכאן והעכשיו לבין הנצח היחסי של המוזיקה המקומית. ההפקה, כמצופה מרוט, יושבת בול על המוזיקה ועל איינשטיין, ומזקקת את המקסימום האפשרי מהשילוב בינו לבין השירים.

      תוך כדי כתיבה וניסיון להבין למה הדיסק נגמר בנימה נוגה, אני מנסה לחשוב מיהו קהל היעד של אריק איינשטיין - האם זה הדור שלו, בני ה-60-70, אולי זה הדור שלי, בני ה-30, ואולי בכלל צעירים יותר? לאיינשטיין יש תכונה, שהעבודה עם רוט רק מעצימה - השירים שלו יכולים להפוך לנוסטלגיה כמעט מיד עם הקלטתם, בלי לעבור את שלבי הביניים. אני, כאמור, חושב שרוב הדיסק הזה לא מצליח במשימה, שאולי היא-היא משימתו של יוצר במעמדו של איינשטיין, אבל לשיר-שניים מכאן זה בוודאי יקרה בכל זאת.

      ואם זה יקרה, האם הדור של איינשטיין יצרף את שיריו החדשים לזיכרון הקולקטיבי, זה שכורך יחד את הלהקות הצבאיות, לול ורצח רבין, ויהפוך גם אותם לנכסי צאן ברזל? אולי לכן הדיסק משדר נימה אופטימית בימים שבהם התשתית המדומיינת של הדור הזה הולכת ומתפוררת לתוך מה שנדמה עבורו כרגע, כמציאות דיסטופית. האם בני ה-30 שכתבו את רוב שירי הדיסק שותפים לתחושת הנוסטלגיה הזאת, או לתחושת ההתפוררות? ימים יגידו אם מתוך המרחק הזה שבין המדומיין לממשי, צמח הפער בין רוב הדיסק, שבונה עולם אישי, נוסטלגי ורומנטי, לבין סיומו בשיר על אריה זקן שאיבד את כוחו וחלומותיו ובשיר נוסף שיכול לשמש עילה להתאבדות.

      אריק איינשטיין, פיטר רוט, "רגעים" (התו השמיני)