יש משהו תמוה ומתבקש כאחד בעיתונאים שמחליטים לפתוח בלוג. תמוה, כיוון שהדעת נותנת שבלוג נועד עבור מי שלא מצא דרך אחרת לפרוק את הגיגיו, ואילו אם אתה עיתונאי, לא רק שיש לך איפה לפרוק זאת, אפילו משלמים לך בשביל זה (טוב, לא מתעשרים מזה, אוקיי?). ומתבקש, כיוון שבדרך כלל מי שפונה למקצוע כעיתונות נגוע קשות בחיידק הגרפומניה, ולכן, אם מצא דרך נוספת לפרוק את הגיגיו, הוא גם ישתמש בה. אין לי ספק שאם קרל מרקס, אולי גדול הגרפומנים בכל הזמנים, היה חי היום הוא היה פותח בלוג תחת השם "אדום ועצבני".
לכן יש משהו מפתיע ולא מפתיע בתופעה הזו, שנמצאת עדיין בחיתוליה (כלל ברזל בעיתונות: אירוע אחד הוא מקרה בודד. שני אירועים תופעה). אם בעבר היא היתה נחלתם של עיתונאים המסקרים את הרשת כמו יובל דרור ועידו קינן, או חולי אינטרנט כמו גדי שמשון ודרור פויר (מה שנקרא "מאמצים מוקדמים") היום מתחילים לזלוג אליה גם כותבים קצת פחות טקיים כמו יאיר רוה, למשל.
בלוג, כמובן, מאפשר גמישות רבה יותר מטור או כתבה בעיתון. אחרי הכל, אין דדליין. ואין מגבלת מלים. אפשר גם סתם לכתוב שני משפטים וחצי ולקשר לאיזה MP3, כמו שעושים נניח ניסן שור, איתי נאור (לשעבר NRG, ועוד יותר לשעבר וואלה!) ואחי רז (מעריב, הארץ, נענע) בבלוג שלהם "חוקנ'רול", וזה עדיין יושב סבבה. ויש כמובן את כל עניין האינטראקטיביות אפשר לקשר ולתקשר עם בלוגים אחרים, לענות למגיבים ולהרחיב באופן רשתי את הקהל שלך. בשיווק קוראים לזה "בניית מותג". וכל עיתונאי רוצה לחשוב על עצמו כמותג.
אל תפספס
נשים לא מחפשות
אבל בסופו של יום, מה שקורה ל"ברנז'ה" די דומה למה שקורה מחוץ לברנז'ה יותר ויותר אנשים מה"זרם המרכזי" מגלים את האינטרנט בכלל ואת הרשת ככלי ביטוי אישי בפרט. אותו תהליך שגרם לברנז'ה לעבור מ"מי נגד מי" לוואלה! ברנז'ה, קורה גם ברמה האישית. ובכל זאת, שלושה דברים עדיין חסרים לי בבלוגים של עיתונאים:
הראשון הוא נשים. והרי נשים עורכות, כותבות, גרפיקאיות, מגיהות לא חסרות במערכות התקשורת, אז למה הן כמעט נעדרות מהמרחב הקיברנטי? לאחד מידידי יש לכך הסבר מאוד פשוט: "גברים פותחים בלוג בשביל לתפוס זיונים. זה מאוד קל מישהי מגיבה לך לבלוג, אתה מתחיל להתכתב איתה, עובר למסנג'ר, מחמיא לה על דברים שהיא כותבת והופ, קופסת קונדומים חדשה נפתחת". אהמממ. מעניין, אבל הייתי שמח למצוא לפחות הסבר נוסף לסוגיה.
הדבר השני הוא מחסור חמור בנימה אישית, שלא לומר חושפנית. מה שמעניין בתופעה החדשה היא שהבלוגים נפתחים תחת דומיין פרטי ולא תחת המטריה של ישראבלוג או "רשימות", למשל (יובל דרור, תומר ליכטש ועידו קינן עברו כולם לדומיין פרטי) זה בין השאר אומר אפס מחויבות ל"שיקולי מערכת" ואמור לעזור לשחרור הרסן. אבל כמעט בכל המקרים, לא תלמדו על כותב הבלוג שום דבר שלא ידעתם קודם לא בסגנון הכתיבה, לא על עמדותיו בנושאים שונים, ודאי שלא על חייו הפרטיים. יוצאי דופן בודדים הם למשל יובל דרור, שחורג מ"סיקור הרשת" עליו היה אמון ב"הארץ". על חשיפה אישית יותר אין על מה לדבר. המקסימום שתקבלו הוא התכתשויות מתישות-אך-מענגות, כמו זו שבין עודד שכטר (הארץ!) לתומר ליכטש (NRG!!). ממש, שמח בשלולית.
אם חפצה נפשכם במשהו קצת יותר בוטה, שלא לומר איזה בעיטה בבטן, עדיף שתדפדפו בבלוגים באתר "הכלוב". בכלל, מסתבר שללא אנונימיות אין אקשן, כפי שמוכיחה וולווט אנדרגראונד בבלוג שלה, שהפך בן לילה ללהיט בקרב הברנז'ה (מאיפה יש לה זמן לקרוא את כל העיתונים כל יום, כולל מדור "עד בריאות", פור גוד סייק?). שמח בשלולית, כבר אמרנו.
והדבר השלישי הוא שעדיין - ואני מדגיש, עדיין - לא ראינו בלוגים של הקליברים הגדולים בעיתונות הכתובה, מנחום ברנע דרך יואל מרקוס ועד דנה ספקטור. הדעת נותנת שאו שהם לא מספיק מעודכנים כדי לדעת שהאופציה קיימת, או שהם חוששים מזילות המילה שלהם. כלומר, הם ממילא הבודדים בעיתונות שמתפרנסים מכתיבת טורים, ולא רוצים לקחת חלק בתופעת הבלוגים שרק מסייעת בהליך הפיכתו של הפובליציזם ממקצוע לתחביב. אבל זה בערך כמו להתעקש לחכות לעיתון של מחר כשיש פיגוע, ולא לקרוא באינטרנט. לאורך זמן, זה לא יחזיק. גוף התקשורת הראשון שהבין את זה הוא דווקא "הארץ", שנותן הפניה מדף הבית שלו לבלוגים של יוסי שריד ובני ציפר. נכון, זה לא באמת בלוג, זה פשוט טור יומי, אבל אפילו העובדה שקוראים לכך "בלוג" היא צעד קדימה בדרך לטשטוש ההבדלים, למתן לגיטימציה לכתיבה הבלוגיסטית, ולסוף רגשי הנחיתות של האינטרנט מול העיתונות הכתובה. ואם נוסיף לכך את העובדה שגוגל כבר מוכיחה שגם מבלוגים אפשר לעשות כסף, תרשו לי להתנבא שנה מהיום, שנתיים טופ, וכל גוף תקשורת אונליין ינופף ויתגאה בבלוגיסטים שלו. והם לא יהיו רק עכברי רשת או "מומחים לתרבות דיגיטלית".