אברהם בלבן, "אומרים אהבה"

כמה ימים אחרי שיואב הגיע לחופשת הקיץ הציע לו ארנון לכתוב סקירה על השירה האנגלית העכשווית לכתב העת הספרותי שהוא עורך, אולי סיכום מגמות בשירה האנגלית בשנות השמונים, והם נדברו להמשיך לשוחח על כך ביום שישי. קבוצת הסופרים שישבה בצוהרי יום שישי בקפה 'בארי' בפינת דיזנגוף-פרישמן, הייתה הד חיוור לחבורת הסופרים והמשוררים שהייתה נפגשת עד לפני שנים ספורות בימי שישי במסעדה של בית הסופר, משליטה על המקום את קולותיה למשך שעתיים-שלוש, עד שהיה מגיע, בשעות אחר הצוהריים המוקדמות, תורם של אנשי התקשורת. חמישה גברים ושתי נשים נדחקו עכשיו סביב שולחן אחד, וארנון קם לקראת יואב וחיבק אותו בחיבוק מגושם של אנשים שמגע גופני אינו נוח להם, וביקש מהמלצרית בקרבה מלאכותית כוס בירה לאורח האנגלי שלו. ארנון שאל אותו מה נשמע באנגליה, חייך אליו והמשיך להרצות באוזני שומעיו על מצבה העגום של הסיפורת העברית.

רגליו של יואב להטו מתחת למכנסי הקורדרוי האוקספורדיים (החום עלה מכפות רגליו, הלהיט את קרסוליו ונעצר בברכיים, כאילו היו הברכיים חומר מבודד), וכשהתיישב והסיר את כובע המצחייה המסוגנן שלו נצצו על קרחתו טיפות זיעה ורודות. רוב הנוכחים היו צעירים ממנו, בשנות העשרים והשלושים שלהם, והוא קינא בהם על גילם ועל אמונתם שיש עדיין מי שטורח לקרוא את שיריהם. את רובם הכיר מפגישות קודמות, מלבד את הבחור השחרחר במדים ואת האשה הצעירה שישבה לשמאלו של ארנון. האשה אכלה מעוגת הגבינה שלפניה, זרת ידה הימנית מורמת מעט, עצמאית, מרוכזת בעצמה כילדה הרוקדת לבדה בחדר או שוכבת על בטנה וקוראת, אדישה למתרחש סביבה, לא שייכת כלל לארבע האצבעות האחרות שאחזו במזלג והגישו בתנועה מורגלת ריבוע עוגה לפה. שפתיה היו מכונסות פנימה וקצותיהן הוסתרו מעט על ידי הלחיים ויצרו גומות חן אפלוליות (שפתה העליונה בלטה מעט, כאילו נעקצה קלות במרכזה, והאסוציאציה הראשונה של יואב הייתה שקד, כן, שפתי שקד). כמה שערות דלילות, שחורות, צמחו על פרק ידה הצר, פרק יד של ילדה, ורק בזרועה המלאה נרמזה מעשיות נשית, בוגרת. מנורת בית הקפה הבהיקה את מצחה הגבוה והעניקה ללחייה צבע דבש בהיר. שתי הרצועות הדקות של חולצתה חשפו כתפיים שזופות והזכירו ליואב את הגופיות שהילדות היו הולכות בהן בקיבוצו, והוא נמלא כמירת לב בלתי צפויה.

ממקום מושבו מעבר לשולחן התשוקה הראשונה הייתה להיות חלק מתום הילדות הזה, והוא הופתע מהבדידות שהציפה אותו, כאילו היה שייך אי פעם לתום הזה, האסוף בתוך עצמו, ועכשיו הבין כי סולק ממנו אחת ולתמיד ואין כל דרך חזרה. אותה תחושת בדידות חש כל פעם מחדש מול נופיה הכפריים של אנגליה: בתי אבן עתיקים, שגושי אזוב משחירים על גגות הצפחה שלהם כקיפודים קטנים, עצי צפצפה כסופי עלים המסמנים פיתולי נחל עד קצה האופק, ופרות שגם ממרחק נראו גדולות מאוד, כאילו חוללו מרחבי האחו איזה שינוי בלתי מובן בחוקי הפרספקטיבה. הוא סיים לשתות את הבירה וחש איך תחושת ההתחברות הזאת יורדת מעיניו לגרונו: הרעב לטעום, לנשק (הלחות של שפתה התחתונה גלשה מעבר לקו הפנימי, הבלתי נראה כמעט, של השפה) ולהחליק בידיו על שדיה שמעליהם נחשפה חלקת גו שנראתה לו גרומה ורכה כאחד. היה משהו חסר ישע בוורידים הכחולים שנראו במעלה חזה ורצון עמום לגונן עליה חלף בו. מזווית עינו המשיך לעקוב אחר האשה שליקטה פירורים אחרונים מצלחתה, ואחר נצנוץ טבעת הכסף שענדה על אצבע ידה השמאלית. החבורה הקטנה, שהפכה אותו ואת האשה שמולו לשותפים-לרגע, ריככה את מבוכת משיכתו, והוא הושיט את ידו מעבר לשולחן בטבעיות מדומה והציג את עצמו, והיא ענתה "אוסנת, נעים מאוד", בחיוך נבוך שהעלה קמטי חן על אפה.

אוסנת הכירה את שמו ואת שני ספרי השירה שפרסם ותהתה אם יוכל לעזור לה. הוא לא נראה לה שייך לחבורה שישבה מסביב לשולחן. בגדיו התואמים (חולצת משי ירקרקה מעל מכנסי קורדרוי ירוקים) היו זרים ללבושם המרושל של ארנון וידידיו ולחום הכבד של צוהריים תל אביביים, שנלכדו בין השמיים הבוהקים לבין אספלט הכבישים והמדרכות. הקו בין קרחתו לבין שערות הצדעיים היה מדויק לגמרי, כאילו סומן בעט, וזקן קצר, מאפיר, ירד מפיאותיו והתעגל לאורך לסתו התחתונה. אבל העיניים הכחולות, שנדמו גדולות מדי לפניו הרזות, עוררו בה אמון, וחריצי הרזון, שהפרידו בין לחייו לבין פיו, הזכירו לה את קווי הגורל והאהבה המתפצלים על פני כף יד. בידה חלפה תשוקה פתאומית לעבור על פני הקמטים האלה וליישרם. שבועיים קודם לכן שלחה לארנון כמה שירים בתקווה שיפרסם אותם בירחון הספרותי שערך, והוא הציע לה לפגוש אותו בקפה ולהביא איתה כמה שירים נוספים. היא סיימה ללמד את כיתת האמנות שלה בבית הספר התיכון ברמת השרון, וידאה שארוחת הצוהריים לבתה מונחת במקרר והחליפה בגדים במהירות. בכניסה לתל-אביב הבחינה שהיא מחזיקה את ההגה ביתר חוזקה מן הרגיל.

רק בשנים האחרונות התחילה לכתוב שירים, ולא הכירה איש מהמשוררים ומהעורכים של כתבי העת המעטים. ארנון משך לה כיסא משולחן סמוך במחווה אבירית, הושיב אותה לידו ועיניו מיששו אותה במהירות. הוא עורר בה אי נוחות בפצעי הגילוח שעל פניו ובידו שנגעה מדי פעם ברגלה, ואת השירים שהביאה השאירה בתיקה. היא תהתה מה תעשה כשישאל אותה אם הביאה שירים נוספים, אבל הוא היה עסוק בשכנוע חבריו שהפריחה בסיפורת העברית היא פריחה מדומה וכי השירה לא הפסידה את מעמדה לתמיד אלא באופן זמני בלבד. העשור האחרון של המאה, קבע בביטחון, מקיף במבטו את היושבים, ישוב ויהיה עשור של משוררים. אוסנת עסקה בציור מאז ילדותה והרגישה בת בית במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל-אביב ובגלריות שברחוב גורדון, אבל המפה הספרותית שארנון דיבר עליה, כמצביא המסמן את מקומות הריכוז של כוחותיו בדגלים צבעוניים, לא הייתה מוכרת לה והיא ישבה ושתקה. מאחורי ארשת פניו הבוטחת של יואב הבחינה במבט הנבוך ששלח לעברה, מבט משתוקק ונואש של ילד היודע שהפרס הגדול לא ייפול בחלקו, ומעבר לשולחן רצתה לעודד אותו, שיידע שהפרס הזה אינו שלו אבל אינו בהכרח מחוץ להישג ידו. אנשים רזים עוררו בה עניין מאז ילדותה, כאילו הרזון לא הותיר להם כל מחבוא והשאיר את כעסיהם ואת אהבותיהם חשופים לעיניה. היה בהם משהו מרוכז, נקי, אפילו העמדת הפנים שלהם הייתה גלויה יותר. ואולי החיבה הזאת, חשבה עכשיו, היא פשוט אהדה כלפי אנשים שצריכים תמיד לעשות מאמץ נוסף, כמו אנשים נמוכי קומה, או שזו אותה נעימות שילדים מעוררים בי, הרי אפילו כשהם קרחים לגמרי אפשר לראות להם על הפנים את הילדים שהיו. בידה חלף שוב רצון להחליק את חריצי הרזון שעל פניו.

ארנון שאל את יואב מי הם הסופרים הנחשבים היום באוקספורד, ויואב סיפר ששמע לא פעם את אייריס מרדוך מרצה באוניברסיטה, וכי מתוך סקרנות הלך לפארק טאון, השכונה שבה גר איאן מקיואן, הנחשב לאחד היורשים האפשריים של מרדוך למרות גילו הצעיר. הוא השווה את סגנון הבנייה של השכונה לשכונות דומות בלונדון ובבאת', ותיאר את הפארק הקטן שבמרכזה, שיש בו אפילו אקליפטוס בודד, אבל ארנון לא נענה להתלהבותו ויואב השתתק. המבוכה שעל פניו הזכירה לאוסנת פני אשה המנסה להרים בידה קומקום תה ומניפה בתנופה בלתי צפויה קומקום ריק. היא קראה שניים-שלושה רומנים של מרדוך ואהבה אותם בקריאה ראשונה, אבל בקריאה שנייה מצאה אותם יותר מתוחכמים מחכמים, ולא הבינה מדוע בתמונות המעטות שלה, שראתה במוספי הספרות, הופיעה מרדוך בתסרוקת מוזנחת כאילו זה עתה קמה משנתה. את שמו של מקיואן לא הכירה, ולא ידעה מה ליואב ולאוקספורד. נדמה היה לה שהוא מתאמץ לפני האנשים הלא-נכונים, ומבוכתו דבקה בה כמבוכת ילד באמו.

לקראת חמש התחילו האנשים להתפזר, ויואב הזמין לו כוס בירה אחרונה. לאוסנת היה נדמה שוב שהוא מתאמץ לשווא, מנסה להצדיק את המוניטין האוקספורדיים שלו. היא היססה לרגע על המדרכה, שהייתה שחורה מפירותיו החולים של עץ הפיקוס, ואחר-כך פנתה אל יואב והגישה לו מעטפה דקה ושאלה אם יהיה מוכן לקרוא את שיריה. "ארנון סומך על דעתך, נדמה לי. אולי תוכל להגיד לו מלה טובה". קולה המהוסס העלה בדעתו את קול הקטיפה של הסטודנטים האפריקניים המעטים הלומדים באוקספורד. רק עכשיו גילה כי היא עונדת שני עגילי כסף מרוקעים, שונים באורכם, וכי קשה לו להישיר מבט אל עיניה הירוקות. שתי שורות שיניה הלבנות העלו על דעתו כתב יד מעוגל ומסודר של תלמידה שקדנית. הוא אמר שישמח לקרוא את השירים, אם כי ארנון סומך על עצמו בלבד. "הוא לא אדם רע, אבל לדבר איתו זה לשמוע את המילים שלך חוזרות אליך כמו כדור גומי מקיר", הוסיף. אוסנת ניערה את שערה השחור וחייכה בשפתיים מלאות, כאילו רק עכשיו החליטה להוציא לחופשי את קסמיה. יואב נדהם מיופיה. הוא הכיר את היופי הזה, יופי שטופח ולוטש במשך שנים על ידי מבטי ילדים ונערים וגברים, שהחליקו את עור פניה בשאלה ובתחינה ובתשוקה, והעניקו לעור ההודף אותם שיפוי דק ומדויק, ושיוו לעיניה ולשפתיה תמיהה של עצב ושל חסד, חותמו של יופי ודאי. עיניה השתהו על פניו, כאילו המתינה לתשובה כלשהי (פס איפור שחור שנמתח ממרכז העפעף העליון לקצהו החיצוני הגדיל עוד יותר את עיניה והרחיק אותן זו מזו), אבל הוא התקשה להבין את שאלתה ורק חייך אליה בעידוד. אחר-כך ביקש שתרשום את מספר הטלפון שלה על המעטפה, והיא רשמה אותו בעט שהגיש לה בספרות מעוגלות ושוות. "תתקשר", אמרה בחיוך שהיו בו עדינות והיסוס ואדנות. הוא הסתכל בה כשהתרחקה (ישבנה, מלא מכפי ששיער, נע בחופשיות במכנסי הכותנה ההודיים, והיא פסעה בקלילות, כפות ידיה נעות לצד גופה לקצב צעדיה, כאילו אין להן חיים משל עצמן), והעצב שחש כשראה אותה לראשונה שב ומילא את חזהו.

בדרך לדירת החדר השכורה שלו ברחוב הירקון יואב ראה לנגד עיניו את חולצתה הלבנה של אוסנת, וברמזור של רחוב בן-יהודה עצם לרגע את עיניו וראה מפת שולחן לבנה, חגיגית, כמפות שהיו מכסות את שולחנות חדר האוכל בקיבוץ בערבי שבת. אוכל, ודאי, אוכל, אמר לעצמו משועשע. כוס הבירה ששתה לפני שקם ללכת הכבידה על ראשו והוא התקשה לעקוב אחר רצף מחשבותיו, ורק הרגיש שהדמיון בין רעב לתשוקה - לא דמיון אלא קשר עמוק, שני יצרים שהם שכפול של אותו צורך עצמו - קשור איכשהו לאופיה הבלתי אישי של התשוקה, ולכך שגם בגיל ארבעים וחמש הוא נמשך אל אותו מראה נשי שמשך אותו לפני עשר ועשרים שנה.

אם אשה במצוקה מעוררת את האביר שבי, מראה שדיה חושף בי שפתי תינוק, הרהר (לא את התינוק שבי אלא את הגבר, הכי גבר? התבלבל). המחשבה כי גם כשיהיה בן שבעים יימשך אל העור התפוחי של לחיי נשים צעירות ושל שדיהן עוררה בו בהלה, ומלחמת המינים נראתה לו מייאשת מתמיד. אם היא מעוררת בי את מיצי הרעב, מה אני בשבילה מעבר לכל המילים היפות, לא הבין.

רוח הים ציננה את עורו וערפל הבירה התחיל לפוג. הוא קיווה להשלים במשך הקיץ מחזור שירי פרידה, שהתחיל לעבוד עליו עוד באוקספורד, וכשפסע ברחוב הירקון התנסחו במוחו שורות פתיחה אפשריות לשיר: כל פעם המחשבה הראשונה:/ שולחן ליל שבת/. רק המפה חסרה. חלקת העור שתחת צווארך,/ חלקת הגוף המישורית, הגרומה/. כל פעם המחשבה הראשונה:/ שולחן ליל שבת.

כשהתקרב לדירתו, בבית דירות סמוך למלון פלורידה, מעט דרומה מכיכר אתרים, נדהם שוב מהעזובה. חזית הבית שפנתה אל הים התקלפה פצלות-פצלות, וברזילי בנייה חלודים חשפו את תבנית הקומות והחדרים. על החול לאורך הקיר, בין פסולת החוף לפסולת הרחוב, התרוממו שני מקלות דחליליים, זכר לשיחי היביסקוס, זכר לבעל בית. תיבות דואר פתוחות למחצה עלו על גדותיהן עם חשבונות של מים וחשמל ועלוני פרסומת. שלושת פסי הברזל של מעקה המדרגות היו מחוררים מחלודה, ושתי מדרגות שבורות חשפו, כמו מזרון קרוע, מרקם מתפורר של ברזל וחצץ. במסדרון הקומה הראשונה עמד תנור אפייה ישן, אף הוא מגלה לאור היום מעיים קרועים של חוטי חשמל ופלטות חימום ישנות. מן הקומה הרביעית שבה היה חדרו נראתה תל אביב עיר קשת יום, במרפסות שאיבדו את תפקידן ונסגרו לספק-חדר ספק-מחסן, בחלודת צינורות המים ובמלבני הלבנים והבלוקים שנחשפו מן הקירות, בערבוביית הגבהים והכיוונים של הגגות, כל בית לעצמו ולבונהו. מעט מאחור, בכיוון רחוב בן-יהודה, זהר קטע קיר בסגול עדכני, מלאכותי ולא אמין, כשמלות הנוצצות של המארחות בבארים הסמוכים. מן הקומה הרביעית נראתה תל-אביב כבליל של צרכים דוחקים, דוחק מקום ודוחק כיס. אבל בין המלונות שמעבר לרחוב הירקון נראה הים מותח את גליו בכחול-ג'ינס בשתי קשתות גדולות, היוצאות זו מזו וחוזרות על עצמן שוב ושוב. השקט שקנה לו יואב בתשע השנים האחרונות באוקספורד הקיף אותו כשיזוף.

הוא חשב לעיין בשירים שנתנה לו אוסנת אבל נכנע לכובד שהפילה עליו הבירה, פשט את בגדיו ושכב לנוח. כשעצם את עיניו ראה שוב את חזה הנושם מעל מחשוף חולצתה הלבנה, אבל היה עייף מכדי לאונן, והדמיון בין תשוקה לרעב שקודם לכן שיעשע אותו - עורר בו כעס ילדותי, כאילו כל חייו וכל אהבותיו היו פרי יצר קיום עיוור, עריץ וערמומי. שורות השיר, שרשם בחיפזון בפנקסו כשנכנס לחדר, נראו לו עכשיו מתחסדות, מתעלמות מאופייה הלא-אישי של התשוקה השולח גברים בכל גיל אל הרענן והטרי. ואז נזכר כי התאווה הראשונה לא הייתה לשכב עם האשה היפה הזאת, אלא להשתייך למעגל התום שהקיף אותה, ובדמדומים שטרם שינה שמח להיכנס לחלל הגואל שפתח לפניו הזיכרון הזה. חיוך קל עלה על שפתיו וריפה את שרירי פניו. עמוק בגרונו חש את גרגור העונג שעלה בו כל פעם שנכנס למים החמים באמבטיית הברזל העתיקה שלו באוקספורד וכך נרדם.

כשהתעורר היה החדר חשוך ולרגע לא זיהה היכן הוא נמצא. למראה וילון הפרחים המהוה ידע מייד: תל אביב, רחוב הירקון, כמעט שלושה חודשים לפני שיחזור לאנגליה. במקום לעיין בעיתוני סוף השבוע שהמתינו ליד מיטתו, הוציא מתיק העור שלו את מעטפת השירים שמסרה לו אוסנת. כתב ידה היה בדיוק כפי ששיער: מעוגל ומסודר כשל תלמידה שקדנית. יותר מדי איילים ואפיקי מים רועדים ועלים נושרים עטופי אור, אוצר המילים שהשתלט על ספרי השירים של הוצאות הספרים הקיבוציות, אבל שירים לא רעים כלל. מתיאוריה המוסווים של האהבה לא היה לו ספק שמדובר באהבה אסורה, ותהה מה תגיד לבעלה אם וכאשר יפורסמו השירים האלה. לא בלש יצטרך בעלה לשלוח אחריה, אלא מבקר ספרות. ערב קודם לכן נפגש במסעדה מזרחית קטנה בפינת הירקון וירמיהו עם ני ידידו, שעבד איתו לפני שנים בהוצאת הספרים הקיבוצית, וזה סיפר לו על דירת זיונים ששכר ברמת-גן עם שניים מחבריו. היו לו אשה דקת גו ודקת שפתיים ושתי בנות צעירות, והיו לו תמיד שתיים-שלוש ידידות, סופרות מתחילות שהגישו כתבי יד להוצאה, או תלמידות שלו בסדנת הכתיבה. הוא אהב את הדברים מלאי הדמיון שהיה משמיע באוזני ידידותיו העירומות, וראה בהן חלק ממעשה האהבה, אורגזמות מילוליות שהיו נפרקות מגופו במחזוריות קבועה של הצטברות ופורקן, שרוקנה אותן מכל תוכן והפכה את כל יחסיו לקצרי מועד. "דירת זיונים הכי טוב. מין נטו", שני מרפקיו הגדולים היו שעונים על השולחן והוא אסף בפיתה את החומוס שמולו והביט בצלחתו במיאוס שבע. "לא נשמע רומנטי מי-יודע-מה", יואב העיר. בני ניגב בסלידה טיפת טחינה מסנטרו. "תשמע", אמר, "הפעם הראשונה שבחורה אמרה לי משהו כמו 'אז אתה רוצה להזדיין עכשיו', היא הייתה צריכה לגרור אותי בכוח למיטה, כי המילה להזדיין נשמעה לי איומה. אני אגיד לך מה גמר לי את הרומנטיקה. הייתה לי לפני איזה שבע שנים ידידה שאהבה להזדיין מאחורה. בינינו, רק המחשבה על זה שאני מזיין את האשה היפה הזאת מאחורה הייתה מלווה בתענוג כזה שהייתי צריך להתאפק לא תיכף לגמור. כדי להרגיע את עצמי", הוא חייך לעצמו, מתענג על הזיכרון, "הייתי מתיישר ונשען עליה בידיים ישרות, בגב זקוף כמו גמל שלמה. אבל מה שאני רוצה להגיד לך הוא זה. כשעזבתי באחד הערבים את הדירה שלה, פתאום הבנתי שהשפתיים של הס מטעות. כי אם אני מזיין אותה מאחורה, פירוש הדבר שהשפתיים עברו קדימה, יישרו קו עם הפה, אבל החור נשאר בין הרגליים, לכניסה מלפנים או מאחור. כאילו יש כאן תהליך שהתחיל מתישהו אבל לא נגמר. קראתי אז לאיזה קורס באנתרופולוגיה את התיאוריה של קליפורד גירץ, שהאדם הוא חיה לא גמורה, שרק המילים והמנהגים החברתיים מאפשרים לה להשלים את עצמה, ואמרתי לעצמי באותו רגע, שעם כל הכבוד לגירץ, אנחנו חיה לא גמורה ששום תרבות עוד לא השלימה אותה. בעוד הרבה שנים, אולי כן. בינתיים לא. ואם אני חיה לא גמורה, אז מה אתה רוצה ממני? אתה יודע, אני לא מאוהב באשתי מי-יודע-מה, אבל יש איזה חיבה, איזה הערכה הדדית. אנחנו הולכים ברחוב, יד ביד, וכל זוג שדיים שמתנופף מולי מוציא לי את העיניים. חשבתי שזה ייעלם, שבמשך הזמן זה יילך וייעשה יותר קל, אבל זה לא. אז מה, אני בחרתי בעיניים האלה? תחשוב על זה. עד גיל עשר אחת-עשרה הן נחמדות ומקסימות ומה שאתה רק רוצה. ופתאום מתחילים להם הציצי ואנחנו מתחילים להזיל ריר". הוא השתתק לרגע והוסיף, "וזה בדיוק הרגע שבו הבת שלך כבר לא הבת שלך". הוא נעץ ביואב מבט מתריס, ואחר-כך השפיל את עיניו. יואב אמר, "החברה הלונדונית שלי מבוגרת ממני בשנה-שנתיים. העיניים נמשכות אחרי הגופות הצעירים האלה, אבל היד, מתחת לשמיכה, אוהבת את הגוף המלא יותר, לא?" בני הרים מעט את קולו: "יופי, עכשיו אתה מתחיל לי סדרת חינוך? הרעיונות הפמיניסטיים שלכם, כמו הסוציאליזם שלכם, בנויים על בני אדם מנייר. בתור משורר, אני לא צריך לספר לך, חשוב לי לדייק ככל שאפשר. ומה שאני מגלה בדיוקים האלה הוא שהטבע, בגלל סיבות משלו, ברא אותי עם תשוקה מקיפה ככל האפשר, מין פקודת מחשב קבועה ובלתי משתנה, והחברה האנושית, בגלל סיבות משלה, מנסה לצמצם את הפקודה הזאת לאשה אחת, ולא לחודש או לשנה, אלא לחיים שלמים. ומה שאני מגלה הוא שאני חיה לא גמורה, שאוהבת לזיין מאחורה ולא רוצה לראות בכל זיון התחייבות או חוזה. זאת אומרת שכדי לחיות בשלום עם הפמיניזם שלכם אני צריך להתייפות, צריך להתחסד, להתחנף, בקיצור לעשות כל מה שאסור למשורר לעשות". יואב העיר, "תגיד להן מראש שאתה לא רק שמוק, אלא גם פילוסוף". בני המשיך כאילו לא הופסק, "יש לי עכשיו איזה ידידה, עם פנים לא-מי-יודע-מה אבל גוף נהדר. בכל פעם שאני מחבק אותה היא מזכירה לי רהיט טוב, מין ספה חזקה שגם כשהריפוד שלה נפרם המסגרת עדיין חזקה ואיתנה. היום אני לא יכול להשתמש בשיר בדימוי כזה כי אתה והחברים שלך תיכף תעלו עלי. בולי ועוז ביססו את עצמם לפני הפמיניזם שלכם. היום הם היו מוכרחים להתאים את עצמם". הוא השתתק לרגע, ואחר-כך אמר בינו לבין עצמו, "אני לא חושב שאני לא מוסרי במיוחד. הצד שלי בחוזה הוא שאני לא מרמה ולא מבטיח דברים שאני לא מתכוון לקיים. אני מציע פגישה של שעה-שעתיים פעם בשבוע-שבועיים. אם יש להן כתב יד שהן רוצות להראות לי, אני שמח להעיר הערות. מבחינתי זה יכול להיות גם במיטה. הן יודעות שלא אעזוב את אשתי. מתאים להן, טוב, לא מתאים, אז לא". גבו העבה נשען לאחור והוא שאל את יואב בחיוך, "אתה יודע מה ההבדל בין להגיד למישהי אני אוהב אותך לבין להגיד לה שאתה אוהב להיות איתה?" הוא המתין לרגע, חוגג את תגליתו, והשיב: "בערך חמש-עשרה שנה".

יואב דפדף עכשיו בשירים שמסרה לו אוסנת וחש שאותו פרק זמן מפריד גם ביניהם. אבל התום שעטף אותה ועור הדבש החיוור של שדיה עוררו בו שוב בדידות ותשוקה. לרגע יכול היה לראות את אברו חופר במעמקיה, מנסה לשווא להתקרב ולהתחבר אל התום הזה. על מעטפת השירים היה רשום הטלפון שלה והוא היסס רגע וטלפן. אוסנת ענתה לטלפון ב"היי" של זיהוי מופתע. "תרצי להיפגש ולדבר על הש